ראא'ד סלאח, השטן הפרטי שלנו

מה בעצם אנחנו באמת יודעים על ראא'ד סלאח? סביר להניח שלא הרבה. עם זאת, דמותו של השייח' מאום אל-פחם הצליחה כבר לקנות לה מקום של כבוד בפנתאון הפחד הלאומי, והוא הפך להיות מפורסם כמעט כמו בן לאדן עבור האמריקאים או אבו חמזה עבור הבריטים. בזקנו, בלבושו, בכובעו הלבן, הפך סלאח למין דמות כזו שאוהבים לשנוא, אויב שמאחד את כולנו, גיס חמישי מתוך מדינת ישראל, שכל כתבה עליו מביאה לפיצוץ במפלס הטוקבקיסטים. לעיתים, היא אף יכולה להביא לסגירת עמותת "אל-אקצה" של התנועה האיסלמית באום אל-פחם.

לא שכל מה שאנו יודעים על סלאח הוא מסולף לחלוטין. אבל בכל זאת, מפני שרובנו מעולם לא היינו באום אל-פחם (מלבד במסעדת אל-באבור), לא דיברנו עם סלאח אישית, ורובנו גם לא קוראים ערבית, הרי שהמידע שיש לנו על התנועה האיסלמית ועל ראא'ד סלאח מוגבל למידע שניתן לנו על ידי גורמי הביטחון מכאן, ואמצעי ההתקשורת מאידך. באופן טבעי, שני הגופים הללו מעוניינים לשמור על הפופולריות שלהם והדרך לכך, לפחות בסיקור סלאח, היא פשוטה: גופי הביטחון צריכים להוכיח איום ביטחוני, וגופי התקשורת צריכים להתחנף לקוראיהם. מה באמת רוצה סלאח? את מי זה בעצם מעניין.

לפני כ-10 ימים התקיים באום אל-פחם פסטיבל "אל-אקצה בסכנה", מפגן עוצמה רב רושם של התנועה האיסלמית בישראל, המתאחדת פעם בשנה לציין את האיום הממשי שכרוך, לטענת חבריה, בשליטה הישראלית במסגד אל-אקצה. באירוע, המתקיים ביום השנה לשריפת חלקים ממסגד אל-אקצה בידי צעיר נוצרי משיחי, השתמשו גם השנה הנואמים בטרמינולוגיה דתית בעלת מאפיינים לאומיים וציינו את הסכנה הברורה והמיידית למסגד. הם, כמונו, יודעים שפחד מוכר.

אולם, מהשוואת הכתבות הישראליות, הפלסטיניות והערביות שסיקרו את את הפסטיבל עולה תמונה קצת מבלבלת. הכותרות שבחרה התקשורת העברית בישראל, כותרות המשנה והתמונות שצורפו לכתבות היו מלאות במסרים מאיימים. תמונה של השייח' מרים את ידיו אל-על בצעקה, או תמונה של השייח' מתפלל היו הפופולריות ביותר. כותרות המציינות שסלאח הבטיח "לפדות את אל-אקצה ואת ירושלים" היו הפופולריות ביותר, ולצידן הודגשו משפטים כמו "הכובש שתה אלכוהול באל-אקצה" ומילות מפתח כגון "כובש", "לכבוש" ו"כיבוש".

מאידך, מעיון באתרי החדשות הערביים ניתן היה לחשוב שמדובר באירוע אחר לגמרי. בכותרת סוכנות הידיעות הפלסטינית הפופולרית "ראמתאן" נכתב ש"השייח' ראא'ד סלאח והאב אעטאללה חנא ביקשו מחמאס ופתח להגיע לאחדות". גם הכותרת של רשת אל-ג'זירה העולמית חיזקה את התחושה שמדובר באירוע אחר מזה שסוקר בישראל: "מפסטיבל 'אל-אקצה בסכנה' נשמעה הקריאה לדיאלוג בין הפלסטינים".

גם ,PANET האתר הערבי הפופולרי בישראל, התייחס לנושא בהרחבה וציין ש"סלאח העביר בנאומו כמה פעמים מסר לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) ולאיסמעיל הניה שיגיעו להסכם ולפיוס, וציין שהסולחה הזו יכולה להיות הממתק של חודש הרמדאן". האתרים הללו, כמו גם אתרים נוספים בערבית שנבדקו, הדגישו במיוחד את דברי האחדות שנשא הארכיבישוף אעטאללה חנא, וכן את תמונותיו, יושב בבגדי כמורה שחורים בלב שורות המפגן המוסלמי.

ברור מאליו שניתן לסקר אותו אירוע חדשותי מכמה זוויות (וכמובן שיש שוני בין האוריינטציה של הכותב הישראלי מול זה הפלסטיני), אך מטריד לראות את המקום שנתן כל צד לפרטים שקיבלו דגש בצד השני. וכך, בעוד כל אתרי החדשות הערביים ציטטו הן את קריאת סלאח לאחדות בין פתח לחמאס והן את הסכנה שבשליטת ישראל במסגד אל-אקצה, כתבות החדשות הישראליות (בעברית) בחרו להצניע את קריאתו של סלאח לאחדות ולדיאלוג פלסטיני. בחלקן הקריאה לא אוזכרה כלל, בחלקן צוינו כהערת אגב ("בתוך כך") ובחלקן בשורה האחרונה ממש של הכתבה.

הכתבות בעברית שכן בחרו לצטט נואמים נוספים מהאירוע, הביאו רק דוברים מוסלמים. מקומו המהותי של הארכיבישוף חנא בעצרת, הדמות הנוצרית הבכירה ואולי המשפיעה ביותר בקרב הפלסטינים, נעלם לגמרי, במקרה או שלא, מעיני התקשורת הישראלית.

גם הטרמינולוגיה הבסיסית ביותר בה נקטו הצדדים בגוף הכתבות היא שונה בתכלית. לפי התקשורת הישראלית, השייח' ראא'ד סלאח הוא "ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית". התיאור הזה, לרבות האסוציאציות המיליטנטיות משהו שמעלה המילה "פלג" בצירוף עם "תנועה איסלמית" אינו קיים בערבית. מקורו בהבחנה ישראלית בין קבוצתו של ראא'ד סלאח לזו של איברהים צרצור ועבדאללה נימר דרוויש, שכונו הפלג הדרומי, כנראה בשל היותם מהאזור הדרומי של המשולש (הפיצול אירע בשנת 1996, על רקע שאלת ההשתתפות בבחירות). לא ברור אם ההבחנה הזו, של הצפון נגד הדרום, מקורה בשירותי הביטחון או מהתקשורת, אולם כפי שמראים עיתוני ערב והעיתונות הפלסטינית, הטרמינולוגיה הזו היא ישראלית לגמרי.

רשת אל-ערביה העולמית מכנה את ראא'ד סלאח "ראש התנועה האיסלמית בישראל". כך גם העיתון הפלסטיני הפופולרי "אל-קודס". אתר הידיעות הפלסטיני "ראמתאן" מכנה את סלאח "ראש מוסד אל-אקצה לשמירה על המקומות הקדושים לאיסלם", ומתחרהו "מען" מציין שסלאח הוא "ראש התנועה האיסלמית בקרב פלסטיני הפנים". אתר PANET מכנה את סלאח "ראש התנועה האיסלמית", וכך עושה גם העיתון הוותיק "א-סינארה" הרואה אור בנצרת. "הפלג הצפוני" נשמע כנראה טוב במיוחד בעברית.

גם שאלת ירושלים צריכה לעלות על הפרק. האתרים הערבים והפלסטינים איזכרו את קריאתו של סלאח לפדות את אל-קודס. בתרגום הישראלי, סלאח כבר קורא "לפדות את ירושלים". האם התרגום הזה הוא מדויק, או שמא הוא נועד בעיקר להפחדה, תוך הקצנה נוספת של דבריו של סלאח? האם המונח "ירושלים הערבית" או "ירושלים המוסלמית", "ירושלים המזרחית" או אולי אפילו "מתחם הר הבית" לא היו קרובים יותר לכוונת סלאח? הרי הוא לא אמר ולעולם לא יאמר את המילה הערבית "אורשלים", היא ירושלים בירת ישראל. האם הנשיא הפלסטיני אבו מאזן המנהל דו-שיח עם ישראל לא מבקש שליטה ב"אל-קודס"? האם הוא מתכוון לאזור בית וגן במערב העיר או לאזור א-סוואחרה במזרחה? התרגומים לעברית במקרה הזה, למרות השימוש באותה המילה, יהיו מדויקים יותר ומפחידים פחות.

הכתבות שסיקרו את נאום ראא'ד סלאח, גם בוואלה! חדשות, נתנו לקוראים בדיוק מה שהם ציפו לשמוע. ראא'ד סלאח הוא רע, אז מוטב לשים תמונה מאיימת שלו. ראא'ד סלאח הוא קיצוני מטורף, אז מוטב לתרגם כי הוא מתכוון לפדות את כל ירושלים. ראא'ד סלאח הוא מיליטנט, אז יש להציב אותו בראש "הפלג הצפוני". ראא'ד סלאח הוא מוסלמי קנאי, אז יש למחוק כל סממן נוצרי, בין-דתי או כלל-פלסטיני. ראא'ד סלאח הוא מחרחר מלחמה, אז יש להצניע כל אמירה שלו הקוראת לפיוס בין חמאס לפתח.

צירוף מקרים מוזר הוא שיממה לאחר סיום פסטיבל "אל-אקצה בסכנה" פרצו שוטרים ואנשי ביטחון לעיר אום אל פחם וסגרו בהוראת שר הביטחון אהוד ברק את משרדי "עמותת אל-אקצה" בראשה עומד השייח' סלאח. השב"כ טען כי מ"מידע שהתקבל במערכת הביטחון עלה שמוסד אל-אקצה מקיים פעילות משותפת עם מפקדת החמאס בירושלים". העמותה הוכרזה כהתאחדות בלתי חוקית ונלקחו ממנה הכספת, מסמכים, כספים ומחשבים.
הפשיטה על העמותה התרחשה כאמור מספר שעות לאחר צאת השבת, יממה בלבד אחרי שהסתיים אירוע התנועה האיסלמית.

יש לקוות שהמידע שהביא באמת למבצע כוחות הביטחון לא היה הסיקור התקשורתי של אירועי התנועה האיסלמית. אולי שר הביטחון קיבל מהתקשורת הישראלית את האור ירוק, עדות ואישרור למה שהוא בעצמו חשב: ציטוטים שיעידו על קיצוניותו של השייח', על הטירוף המוסלמי, על המיליטנטיות של חבריו ועל הקול המלחמתי הבודד והאחיד שעלה מהכנס. עכשיו, כשהטוקבקים עדיין חמים, אפשר סוף סוף לצאת לפעולה נגד הרע המוחלט.