אפס טווין

בחור מעצבן, האפקס טווין הזה. “Drukqs” החדש שלו הוא אלבום כפול המכיל 30 קטעים ונמשך כמאה דקות ארוכות. ארוכות מדי. מדובר ביצירה מגלומנית, יומרנית, שמנצלת את ההייפ הנוראי שיש סביב האמן הזה בעיקר לצרכי יחסי ציבור. מהבחינה היצירתית – אפקס טווין לא צעד ולו צעד אחד קדימה מהאלבום הקודם שלו, “Richard D. James Album”, שיצא ב-96'. להפך – נדמה שהוא אפילו נהנה מהצעידה במקום. מספיק לו להשתזף בתהילת העבר (הרי העיתונות הבריטית תיפול לרגליו במילא).

זאת לא חוכמה להסתלבט על אפקס טווין. בכל זאת, היו לו כמה יציאות טובות. ”Classics” היא אלבום טכנו מצוין וב-“Selected Ambient Works”, הוכיח אפקס שהוא יכול לחקות את בריאן אינו בצורה משכנעת. שלא לדבר על כמה התנסויות סאונד מעניינות יחסית במהלך שנות התשעים המוקדמות. אבל ב- “Drukqs” מוכיח אפקס טווין שמדובר ביוצר חסר בושה.

לאורך מרבית הקטעים באלבום הוא משחזר את סימני ההיכר שלו, שהתגבשו במהלך התקופה בה הוא זכה לכינוי "גאון אקסצנטרי" מידיהם של אנשים שבלעו את הלוקש הענק שמכונת יחסי הציבור של האיש מכרה להם (הרי הוא גר בטנק, מנמנם בכספת, לא ישן אף פעם ויצירותיו כל כך מורכבות שמומחי מחשבים לא מצליחים לפענח אותם). התוצאה כמעט מגוחכת. שוב אותם מקצבים שבורים מבולגנים המלווים בסינתיסייזרי אולד סקול מרחפים (השריד המובהק לימי ההארדקור שלו) ואוונגארד זול שההגיון שלו הוא אחד – כמה שיותר רועש, יותר מפוזר – ככה יותר טוב. וחוץ מזה? שום כלום. קטעים חלולים באסתטיקה חד גונית, חינטרוש ארוך של כרכושי אלקטרוניקה וחזרה על מוטיבים מוכרים מיצירות קודמות.

ועל מי הוא עובד? באלבום החדש משלב אפקס קטעי פסנתר מינימליסטיים ומלודיים באינטרלוד מההמולה שמסביב. כל הקטעים הללו, ללא יוצא מן הכלל, שואבים את ההשראה הברורה שלהם מאמנים כמו הרולד באד, רוג'ר אינו, רודליוס (בעבודות משנות השבעים), אמנים שיצרו יצירות פסנתר אמביינטיות מדהימות ואשר אפקס טווין כושל, שוב ושוב, בניסיון לחקות אותם. יחי ההבדל הקטן – לאפקס פשוט אין את גדלות הרוח ונגיעת הרגש שהיתה לאמנים המוזכרים.

בדיסק השני הוא גם מתנסה באוונגארד קלאסי מודרני נוסח אדגר ווארז, אולם שוב התוצאה נשמעת כמו חרטא להמונים. האוונגרד של אפקס טווין הוא לא לוגי, אין לו קו מנחה זולת הרצון להיות לא קומוניקטיבי. יוצרים כמו ג'ון קייג' (עם עקרונות הדממה שלו), שטוקהאוזן (שלאחרונה התייחס בראיון לעבודותיו של אפקס טווין וכינה אותן "מונוטוניות ולא משתנות"), ג'ון זורן (עם תיאוריית "המשחק" שלו), מתייחסים באופן אקדמי למבנים לא שגרתיים של צליל וקצב. אפקס טווין יכול היה בקלות למצב את עצמו כפושטק של נויז, אבל הוא בוחר להציג את עצמו כיוצר מודרני המצטרף לשושלת ארוכה של חדשנים. הוא לא. וב-"Drukqs” הוא מוכיח זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.

זה האפקס טווין שכולם מדברים עליו? חשבתי שזה איזה אמן ג'אנגל שסובל מעצירות קוגניטיבית. יוד'ה ברקן של הבריינדאנס.

* את הכתבה אפשר למצוא גם בגליון אוקטובר של המגזין "ניוזיק"
טלפון למנויים: 03-5686168