פרק ראשון

סיפור לידתה הקשה של מדינת ישראל שמגיע לשיא במלחמת ששת הימים. מתוך "התקווה", של זוכה פרס הפוליצר, הרמן ווק

01/09/2008

**דון קישוט**


אחרי חודש של ניתוחים חוזרים ונשנים, עדיין היה המרפק המרוסק נתון בגבס מעוקם כאשר הגיח זאב ברק מתוך בניין צבוע בצבע אדום דהוי על חוף תל אביב, אל שמש הצהריים המסמאת ורוח הקדים הלוהטת. מזה עשרה ימים השתוללה המלחמה נגד חמישה צבאות ערב פולשים, ונוסף לכל הצרות, עכשיו הגיע גם החמסין מהמדבר! היו אלו חדשות רעות לחטיבה שבע החדשה שהורכבה מ?ערב רב של עולים ומגוון של יחידות מההגנה, ומאז עלות השחר עשתה את דרכה אל מצודת לטרון. שבועיים חלפו מאז החלה מלחמת ההישרדות הזאת, והשדרים שהגיעו מהחזיתות השונות היו מטרידים למדי, אבל השקט הזה בלטרון היה מאיים באמת; ההתקפה הזאת היתה המבצע הגרוע מכולם עד כה, וכולו מעשה ידיו של הזקן. "אנחנו נשחרר את לטרון בכל מחיר!"
מה עליו לעשות עכשיו בזמן המועט, בחום הנורא? לנסות שוב לצלצל לנחמה? אבל במערכת הטלפונים שרר תוהו ובוהו, בדיוק כמו בשירותי הדואר והחשמל. אין ספק שהבריטים כיוונו לכך. השירותים החיוניים האלה לא הועברו על מגש של כסף; אם היהודים כל כך רוצים מדינה, שיזיעו בשבילה.

הוא פסע לאורך רחוב צדדי לרחוב בן יהודה, וכיווץ את אפו מול צחנת הזבל והאשפה שהתגלגלו בכל מקום. אזרחים טרודים נחפזו לענייניהם, אף על פי שהמצרים היו עתה במרחק שלושים קילומטרים בלבד מדרום לתל אביב, יחידות הלגיון הערבי מעבר הירדן כבר הגיעו ללוד ולרמלה ממזרח לעיר, והסורים דהרו לעבר היישובים בצפון. החיים נמשכו כרגיל, ויהי מה! בחדר המלחמה שבבית האדום היתה תמונת הקרב קודרת עוד יותר מכפי שידעו האזרחים, שכן סמוך לנתניה, בחצי הדרך לחיפה, הגיעו כוחות עיראקיים למרחק חמישה עשר קילומטרים מחוף הים ואיימו לחצות את היישוב כולו לשניים; ואילו בירושלים הורעשו האזורים שבידי היהודים יום ולילה בתותחי הלגיון הערבי, מאה אלף תושביה היהודים של העיר שתו מים במשורה ומלאי המזון הלך ואזל.

כמה זמן זה יוכל להימשך כך? בעיתונים העבריים הכחושים התפרסם שפע של סיפורי גבורה וניצחון, וחלקם אף היו אמיתיים; אולם היו גם המון סיפורים רעים - פחדנות, עריקה, ספסרות - שלא היה אפשר לספרם בימים המאיימים האלה. זאב ברק השתדל לראות את הדברים כפי שהם, הרגל חשיבה שסיגל לעצמו בשדה הקרב; הוא חשש ש"מדינת היהודים" החדשה והחלשה הזאת לא תשרוד עד סוף מאי, החודש שבו הוכרז על הקמתה. עם זאת, כיוון שבן גוריון הסתער אל תוך דפי ההיסטוריה והניף את הדגל, לא נותר אלא להחזיק מעמד ולהילחם. אין ברירה!
הגבס על זרועו הציק לו והגירוד הטריף את דעתו מדי פעם בפעם, אבל המרפק הלך ונרפא והוא שוב היה מסוגל לירות באקדח. לטוב ולרע, הקרב הגורלי לפריצת הדרך לירושלים כבר התנהל בלטרון. שם הוא צריך להיות עכשיו, עם הגדוד שלו. אבל הזק?ן מינה אותו כקצין קישור בין חדר המלחמה הישן בבית האדום ובין מפקדת הצבא החדשה, הלא גמורה, שברמת גן. למעשה, הוא היה כעת ג'ובניק שנוסע בג'יפ ומעביר פקודות ומסרים סודיים מראש הממשלה - תפקיד בטוח, הרחק מהחזית. לעובדה שהוא היה בנו של חבר ילדות של בן גוריון היו יתרונות וחסרונות!

כאשר זימן אותו בן גוריון מבית החולים ב 15 במאי, היום שבו פלשו צבאות ערב, לא נאמר לו לשם מה נקרא. הזקן רצה שיבוא למשרדו ברמת גן, וזהו, אז הוא קם בכבדות מהמיטה, לבש את מדיו והלך לשם. כשהגיע, בן גוריון פשוט החווה בידו לעבר כיסא, התעלם מהגבס הכבד על זרועו, והמשיך לדבר עם קצין המבצעים שלו, האלוף ידין.

"אני אומר לך שזאת פקודה, י?ג?א?ל! אתה תקים חטיבה חדשה ואיתה תשוב ותפתח את הדרך לירושלים אחת ולתמיד! ובתור התחלה, אתה תכבוש את לטרון."

אחרוני הכוחות הבריטיים, פרט ליחידת מאסף קטנה, כבר הפליגו מנמל חיפה. יום קודם לכן הצהיר בן גוריון חגיגית שהיישוב היהודי הקטן והמפוזר הוא כעת מדינה ושמה ישראל. רק אתמול עוד היה בן גוריון מדינאי ציוני שואף מדון תחת שלטון המנדט, והיום כבר היה צ'רצ'יל היהודי, והוריד פקודות מצלצלות על מפקד הצבא שלו. הבעיה היתה שהצבא עצמו היה רק אותה מיליציה ישנה, מורכב מתשע חטיבות מצומצמות ושחוקות לחלוטין, מפוזרות בחמש חזיתות, או מתרוצצות ביניהן כדי להתייצב מול צבאות ערב הפולשים. בניגוד לבן גוריון, הכוחות המזוינים לא השתנו בן לילה; למעשה, גם הוא עצמו לא נראה שונה, בחולצת החאקי הדהויה שלו, על צווארונה הפתוח.

"להקים חטיבה חדשה? לכבוש את לטרון?" קצין המבצעים בהה בבן גוריון, הציץ לעבר ברק, וקינח את מצחו הקירח. בגיל עשרים ותשע כבר היה האלוף יגאל ידין, ארכיאולוג בהכשרתו, לוחם, אסטרטג ואיש מחתרת מנוסה. "את המצודה הזאת? עם מה? עם מי?" "הדבר ייעשה! בכל מחיר, אני אומר לך! או שמא נניח לירושלים לרעוב ולהיכנע?". "בן גוריון, בסיס הגיוס ריק. והיכן נמצא עוד שריוניות, תותחי שדה?". "ריק? למה ריק?" הזקן המכריס הביט בברק והבליט את סנטרו, בדרך שברק ידע שפירושה צרות, גבותיו העבותות פרועות וכנפיים של שיער לבן מתנופפות מעל רקותיו השזופות. "וולפגנג, אתה היית ממונה על אימון הפליטים במחנות המעצר בקפריסין, נכון?"
"אדוני, אכן ניהלתי את האימונים בכמה מחנות, אבל -"
"טוב. כך חשבתי. והאם היהודים הללו עצמם אינם נוהרים כעת לנמל חיפה, אונייה אחרי אונייה? הא, יגאל? מה הם יעשו באמצע המלחמה - יקטפו תפוזים? ה?ר?כ??ב מהם חטיבה!"

"עם העולים האלה? האימונים בקפריסין לא נחשבים, בן גוריון. הם צעדו שם עם מקלות של מטאטא"

"איזה מטאטא? שטויות." הזקן פנה אל ברק. "תראה, וולפגנג, כשחזרת מקפריסין דיווחת לי דברים טובים עליהם. הם באמת התאמנו עם מקלות מטאטא? זה נכון?"

"ובכן, עם רובי עץ, אדוני," אמר ברק. "זה כל מה שהבריטים הרשו. פה ושם הצלחנו להתאמן בחשאי בנשק קל, אבל -"
האלוף ידין קטע את דבריו. "בן גוריון, הם מעולם לא ירו ברובה, הפליטים האלה! הם לא התאמנו אימון קרבי מעולם, ואפילו לא השתתפו במטווח, ו -"
"אז קח שבוע או משהו כזה ואמן אותם, יגאל. הנפק להם רובים והראה להם כיצד לירות! הם עוד יפתיעו אותך. יש להם על מה להילחם עכשיו - מדינה משלהם."

"אתה אומר לי," התעקש ידין, "להצעיד חטיבה חדשה של עולים טירונים אל מול ביצורי לטרון? לא אעשה זאת."
"מי אומר לך לעשות זאת. מה אני, משוגע? ברור שלא. מצא לך גדוד לוחמים כאן, פלוגה שם, עוד כמה מחלקות מילואים, הוסף עליהם כמה חיילים מנוסים ותראה, הם יכבשו את לטרון."
האלוף ידין היסס, מרט את שפמו והביט לעבר ברק, שהקפיד על הבעת פנים אטומה. אחר כך קם ויצא.

***

פניו הזעופים של ראש הממשלה נרגעו והוא החווה לעבר כיסא. "שב, וולפגנג. לא, עכשיו זה זאב, נכון? זאב ברק. יפה מאוד." זיכרון של פוליטיקאים, חשב ברק, תמיד מפתיע. "אתה יודע, שוחחתי עם אביך אמש. הקו למלון בלונג איילנד היה נורא, אבל אמרתי לו שאתה מרגיש יותר טוב. זאב, הוא אומר שהאו"ם כולו נרגש ונרעש בגלל הכרתו המיידית של טרומן במדינת ישראל, והם מצפים שהרוסים ילכו בעקבותיו מחר. זמנים חדשים! עולם חדש! אז מה קרה לזרוע שלך?"

ברק סיפר לו בלא כחל ושרק, וראש הממשלה נאנח. "כן, וכעת איבדנו את הקסטל ואת כל שורת המשלטים. אין ברירה, כל בחורינו נחוצים בחזיתות. אבל, לא חשוב, נשוב ונכבוש את המשלטים האלה אחרי שניקח את לטרון ונשוב ונפתח את הדרך אחת ולתמיד. אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"לחזור לפלוגה שלי."
"עם הזרוע הזאת?"
"אדוני, אני מסוגל לירות ברובה. התאמנתי." ברק הניע אצבעותיו בחופשיות. "אני אמור לקבל פיקוד על גדוד."
בהבעת ספק על פניו הדף לעברו בן גוריון ערמה של דפים משוכפלים שהיתה על שולחנו. "התבונן באלו. יש לך ניסיון עם הצבא הבריטי. אני רוצה לשמוע את דעתך. ואני אגיד לך מה, זאב. בשלב זה תתייצב בבית האדום ברגע שהרופאים ישחררו אותך ותעזור בחמ"ל הישן. הם משתגעים שם."

"אדוני ראש הממשלה" - התואר נשמע מוזר לברק גם כאשר ביטא אותו - "הפקודות שלי קובעות שעלי לחזור לגדוד שלי, והאישור הרפואי שלי עומד להגיע בכל יום."

הטלפון צלצל. בן גוריון שיגר אליו מבט ערמומי ופטר אותו מלפניו. "יהיה בסדר. חשבתי על משהו חשוב בשבילך."
בדרכו החוצה עלעל ברק בערימת הדפים המשוכפלים שבידו, שהיו ספרי הדרכה צבאיים שאותם כתב אחד, קולונל סטון. זהו בוודאי היועץ הצבאי האמריקני של בן גוריון, ניחש ברק, בוגר וסט פוינט על פי השמועות בצבא, יהודי מברוקלין שלא ידע עברית ולא דבר וחצי דבר על לחימה בערבים.

זאת היתה ההתחלה, וכעבור עשרה ימים, עדיין לא היה לברק מושג מה יכול להיות אותו "משהו חשוב".
בדוכן הקטן בבית אוכל זעיר בשולי רחוב בן יהודה, חמיו של ברק, יהודי מרוקני חסון, שזיפים על לחייו ואפו ענקי, לבוש סינר, הזיע והגיש ארוחות בוקר לסועדים, שהיו בעיקר חיילים בחופשה קצרה. "וולפגנג!" הוא בירך את ברק בנפנוף מזלג. "מרים, קפה בשביל וולפגנג!" אמה של נחמה, ראשה עטוף במטפחת, לקחה קנקן מהביל מהכירה המעשנת ומזגה כוס קפה בחיוך לאה. היא היתה אישה קטנה נטולת צורה ומשעממת, אבל פיה וחיוכה היו כמו של נחמה, מקסימים ומחממי לב. הוא התיישב ליד השולחן הקטן, מתחת לתמונת הנישואים שלו, שהיתה תלויה כאן ארבע שנים וכבר היתה מפויחת מכדי שיהיה אפשר להבחין בפרטיה: הוא עצמו, במדי צבא בריטיים מגוהצים למשעי ועל פניו חיוך של חתן גאה, ונחמה בשמלה פשוטה שנתפרה לקראת חתונתם החפוזה, נראית המומה.

הוא היה אז בן עשרים. נחמה היתה בת שבע עשרה; הם הכירו זה את זה רק כשבוע, הוא עמד להישלח לצפון איטליה, ודמם רתח. וכך, וולפגנג ברקוביץ', בנו של סוציאליסט ציוני ידוע, נענה לדחף לוהט ונשא לאישה את בתם של עולים ממרוקו, שניהלו בית אוכל ברחוב בן יהודה. ארבע שנים מאוחר יותר, וילד קטן אחד, לא היו כל חרטות על הזיווג החפוז, למרות אי שביעות הרצון המתמשכת של הוריו; אבל הוא רק היה רוצה שחמיו וחמותו יפסיקו להשתמש בשמו האירופי, וולפגנג, שבעיניהם היה אות למעמד גבוה. הוא כבר היה זאב ברק מזה זמן, בעקבות העדפתו של בן גוריון לשמות מעוברתים.

"שמעתם משהו מנחמה?" הוא הרים את קולו בניסיון לגבור על המולת הרחוב וקולות הפטפוט של הסועדים. אשתו ובנו עזבו את ירושלים באוטובוס משוריין ואיטי, בשיירה האחרונה שיצאה משם; והוא שיכן אותם בבית הוריו, בשכונת יוקרה בהרצליה.
חמותו הפנתה אליו מבט מוזר וזהיר. "לא דיברת איתה?"
"את יודעת מה מצב הטלפונים. אני מנסה ומנסה אבל -"
"אתה לא יכול למצוא זמן לנסוע להרצליה? עשרים דקות?"
"למה? יש בעיות?"
"טוב, היא בסדר גמור."
"ונוח, מה איתו?"
"שלחו אותו הביתה מהגן בגלל מכות," עוד מבט צדדי משונה. "מוטב שתיסע לראות את נחמה, וולפגנג."

ג'יפ צבאי עצר בחריקה סמוך לשפת המדרכה ונערה צהובת שיער במדי קרב קפצה מתוכו, נופפה אליו מעל החיילים שהתגודדו סביב הדוכן וקראה, "ז? א?ב! זאב!" היתה זו יעל לוריא, רצה של הבית האדום. עוד צרות.

"מה עכשיו, לכל הרוחות? תשמעי," אמר לחמותו, "אם את מדברת עם נחמה, תגידי לה שהייתי כאן וניסיתי להתקשר בטלפון. המרפק שלי מחלים, אני עסוק יום ולילה, ואבוא להרצליה כשאוכל."

התגובה היתה משיכת כתפיים מעל מחבת מלאה ביצים ובשר ומלמול, "בסדר, וולפגנג," אל גבו המתרחק.
"יגאל רוצה שתצא ללטרון," אמרה יעל לוריא, בהתכוונה לאלוף ידין. המנהג לכנות מפקדים בכירים בשמותיהם הפרטיים שרד מימי המחתרות.
"מה קורה שם?"
"זה בדיוק מה שבן גוריון רוצה לדעת. הוא אמר ליג?אל לשלוח אותך. מיד."
"הנשק שלי לא איתי ושלחתי את הנהג שלי לישון קצת."
"אני אסיע אותך והבאתי את הרובה שלך."
"אז בואי ניסע."

***

הוא קפץ לתוך הג'יפ בעקבות הרצה, שגופה הגמיש ושערה הארוך המתנפנף גררו חיוכים והערות מצד החיילים שצפו במחזה. הנה יצור מקסים מבית טוב שהוריו היו שמחים מאוד אילו נשא לאישה; יעל לוריא ממושב נהלל, קרובת משפחה של משפחת דיין. מושלמת! ברק שמר מרחק מיעל, בת שמונה עשרה תוססת, בעלת לסת מוצקה שהעידה על אופייה. היא בהחלט עלולה להסתבך עם קצין נשוי יום אחד, חשב ברק, אם כי לא איתו; אבל אין ספק שהיא יודעת לטפל בבעיות. בכל אופן, היא היתה נהגת מהירה וטובה וידעה להפעיל את המאוז?ר המונח בחיקה. האקדח הצ'כי שלו היה ריק, אבל היא טענה אותו בכדורים וגם נעלה את הנצרה המסובכת.

בעוד הג'יפ דוהר בדרך ירושלים, חולף בדרכו על פני פרדסים עמוסי תפוזים, רחובות ערביים ריקים ובתים מסוגרים, חשב זאב ברק על בעיית הקרבות של המלחמה: סיוט אסטרטגי, הישראל הזאת, רצועה של חוף בצורת גוש עם מובלעת אחת אומללה, שחודרת כשישים קילומטרים מזרחה, אל תוך הרי ירושלים. במרחק, מעבר לשדות ירוקים ומעובדים, היתמר עשן לעבר שמים אביכים. ההלמות הכבדה המרוחקת אינה יכולה להיות אלא התותחים הבריטיים שבידי הלגיון הערבי. להגנה לא היתה ארטילריה כזאת.

איך מגיבים הטירונים העולים הללו לקול רעמי התותחים? ולחום, ה חום? בג'יפ הפתוח חלפה הרוח על פניהם כאילו נשבה מתנור לוהט. אפילו ללוחמים המנוסים שם, שמתקדמים בכבדות בשדות תחת השמש הקופחת והזבובים, זה ודאי כמו צפון אפריקה בימיה הקשים; אז איך מרגישים אותם פליטים מבולבלים שנמצאים בשדה קרב לראשונה בחייהם, כשהם נושאים רובים מכודנים כבדים משישה סוגים שונים? רק אתמול התעוררה פתאום התרגשות גדולה סביב בקבוקי המים, שלא הספיקו לכולם. טירונים חסרי ניסיון היו שם בשטח כשבקבוקי זכוכית קשורים לחגורותיהם, והם עומדים כעת להסתער על יעד מבוצר במעלה גבעה תלולה!

הם משלמים על קוצר הראייה של שני דורות של ציונים, הרהר ברק במרירות, שהשאירו את הגבעות והרכסים בידי הערבים. מלחמה פירושה תקשורת, כבישים! שליטה בכבישים ממקום גבוה! הערבים התיישבו על ראשי הגבעות בגלל מחלת המלריה בעמקים, שהחלוצים הציונים ייבשו אותם והפכו אותם לבריאים ופוריים. כל זה טוב ויפה, אבל האבות המייסדים לא חשבו על העתיד. כל כמה שתוכנית ההתקפה הזאת פזיזה, בדבר אחד צדק בן גוריון: אם ירושלים אמורה להיות חלק מהמדינה היהודית - והרי לא ייתכן אחרת - חייבים לכבוש את לטרון.

כעבור כשלושים קילומטרים כבר היה אפשר לראות את מצודת המשטרה והמנזר של לטרון, אפופים ענני עשן תותחים שהתגלגל על פני החומות החו?מות. לצד שורת עצים בכניסה לקיבוץ חולדה, עמדו שורות של אוטובוסים תל אביביים מעוכים וריקים, אלה שהסיעו לכאן את לוחמי חטיבה שבע. כך מנהלים היהודים מלחמה! יעל ירדה מהכביש אל שדות החיטה והסיעה את הג'יפ תוך קפיצות וטלטולים אל עבר אוהל הפיקוד. שם הם פגשו את סם פסט?רנק, סרן מוצק בגופייה ספוגת זיעה, שצרח אל תוך אפרכסת טלפון, מוקף בחיילים מתווכחים שנטפו זיעה, כולם בלב?ו של נחיל זבובים שחורים ומזמזמים.

"זאב, תודה לאל!" קרא פסטרנק והושיט את מכשיר הטלפון לחיילת שמנה, ששערה היה שמוט בקווצות רטובות מזיעה. "תמשיכי לנסות, דינה!" הוא חיבק את ברק חיבוק קצר ודביק. השניים היו בני אותו המחזור בתל אביב, ושירתו יחד בגדנ"ע. "תל אביב לא עונה, זאב. ירושלים לא עונה, ולטרון מורידה עלינו גשם של אש! זה כישלון מודיעיני מוחלט! הלגיון הערבי כולו בטח יושב שם! מתי הם התגנבו לשם? למה לא אמרו לנו?"

ברק היה מזועזע. הוא אישית שלח לחטיבה שבע מברק בהול ביותר ובו מידע מודיעיני שהלגיון חזר בכוחות גדולים ללטרון. איך התרחש הכשל הזה? הוא ניסה לדבר בקול רגוע. "מה קורה?"
"בלגן שלם! זה מה שקורה! שלמה עושה כמיטב יכולתו, אבל אנחנו בצרות, צרות גדולות!"
הוא החווה בידו לעבר מפקד החטיבה, טיפוס גבוה ודק במדי חאקי, שעמד במרחק מאה מטרים על ראש תל גבוה, צפה בריכוז בקרב דרך משקפת, וחילק פקודות במכשיר קשר קטן. ברק שירת לצדו של שלמה שמיר בצבא הבריטי; הוא היה קצין מוכשר שלקח על עצמו את הפיקוד על החטיבה לאחר הפצרותיו של בן גוריון והסכים לתוכנית ההתקפה באי רצון בולט, משום שהיא נראתה לו מוקדמת מדי. פסטרנק היה סגנו.

"איפה השריון, סם?" במילה 'שריון' התכוון ברק בעצם לכמה משאיות וטנדרים ממוגנים ב'סנדוויצ'ים' של לוחות עץ בין לוחות פלדה.

"הם תקועים למטה בצומת. הם לא יכולים להתקדם. מחצית מכלי הרכב יצאו מכלל שימוש, ויש להם שם המון פצועים וכמה הרוגים."
חייל מזוקן בגופייה קרועה ומוכתמת בדם הגיע בריצה במעלה הגבעה כשהוא ממלמל בפראות משהו על מים. אחד הקצינים הוליך אותו משם.

"מה עם גדוד החי"ר הזה?" התעקש ברק לדעת. "העולים האלה שהגיעו מקפריסין?"

"זאב, אנחנו לא יודעים! הם יצאו לדרך כשהם שרים שירים ביידיש, אבל אנחנו מנסים כבר חצי שעה ליצור איתם קשר. מכשירי הקשר מחורבנים, ממש מחורבנים!"

הזבובים היו איומים כאן. הם חדרו לעיניו של ברק, ובכל פעם שפתח את פיו, הם התיישבו על לשונו וחדרו לגרון. "שמע, סם, יגאל ידין שלח אותי לדווח לו על מהלך הקרב מכלי ראשון."
פסטרנק הצביע באגודלו לעבר סגן אלוף שמיר. "זה האיש שלך. שאל אותו."

בקרבת התל שעליו עמד שמיר, ניצב 'נפוליאונצ'יק', תותח צרפתי קטן ומיושן, שעמד שם בדממה, ואנשי צוותו ישבו או היו שרועים סביבו, עסוקים בקטילת זבובים. ברק עצר ושאל את מפקד הצוות למה אינם נלחמים.

"אין פגזים. קיבלתי פקודה להתחיל לירות עם עלות השחר, וזה מה שעשיתי. הערתי את הערבים וגמרתי. זה היה מטורף."
ברק לקח את המשקפת של מפקד התותח וראה נותבים אדומים נורים מטה מכיוון לטרון. האש שהחזירו הכוחות מהשדה היתה מפוזרת וקלושה. מבעד לענני האבק הוא הצליח לראות כלי רכב עולים באש ואנשים כושלים דרך החיטה הגבוהה לעבר המדרון. הוא מיהר אל סגן אלוף שמיר, אשר צפה במתרחש במשקפתו, בשעה שממכשיר הקשר שלו בקעו רעשים סטטיים. שמיר קיבל את פניו בלהיטות. "זאב! יש חדשות טובות? תגבורות? ניסיתי שוב ושוב ליצור קשר עם יגאל כדי לבקש סיוע! הוא לא מבין באיזה מצב אני?"

באי רצון סיפר לו ברק שהקשר אינו מתפקד, ושהוא בא כדי לקבל דיווח. הקצין מסר לו דיווח קצר ומקצועי על כל שדה הקרב. הקרב לא התנהל כשורה כלל וכלל, הוא סיכם, והיסוד הנעלם ביותר היה מצבם של הטירונים העולים; הם היו אי שם, בתוך העשן והאבק, אבל לא ענו לקשר. "ספר ליגאל ידין מה שסיפרתי לך, זאב, למען השם. אני ממתין לפקודות, ואלחם כל עוד אני יכול, אבל המצב נראה רע מאוד."

כשחזר זאב ברק לאוהל הפיקוד, מצא שם את פסטרנק והאחרים בוהים בנער ממושקף גבוה, מאובק ורזה כבן שש עשרה, שחבש לראשו קסדת בדיל בריטית חלודה ורכב על פרד לבן ומוכתם בבוץ. הבהמה נופפה בזנבה, ניערה את אוזניה ורקעה בפרסותיה בניסיון לסלק את ענני הזבובים המזמזמים, ואילו הנער הדף את הזבובים בעזרת מקל של מטאטא.
"מי זה האידיוט הזה?" שאל ברק את פסטרנק.
"דון קישוט, אני חושב," אמר פסטרנק. "הוא הגיע לכאן רק עכשיו. תגבורת!"
למרות המצב העגום, חייך ברק. באופן מסוים הנער באמת הזכיר מעט את האביר המשוגע. "מה אתה מחפש כאן, דון קישוט?" הוא התיז.
התשובה הגיעה במבטא פולני בולט. "אבא שלח אותי מחיפה לברר מה שלום אחי. בבסיס האימונים אמרו לי שהוא הלך לחולדה. לא ידעתי שיש פה מלחמה."
"אז מה?" שאל פסטרנק, "אתה מתנדב?"
"למה לא? אני בן שמונה עשרה. תן לי רובה!"
בתוך ענני אבק, להקות זבובים ורעשי מכשיר הקשר, גרמה ההפוגה הקומית הזאת לחיילים לצחוק. "והגעת לכאן מחיפה רכוב על פרד?" שאל ברק וניסה להישמע קשוח.
"מצאתי את הפרד בדרך," הנער החווה מעבר לכתפו, "שם."
קולו של סגן אלוף שמיר נשמע לפתע במכשיר הקשר, צלול וברור. "סם! סם! מדבר שלמה."
פסטרנק אחז בשפופרת. "סם, שומע."
"סם, סוף סוף הצלחתי ליצור קשר עם מפקד החי"ר. הוא אומר שהטירונים האלה שירדו זה עתה מהאוניות מדברים רק יידיש, המתורגמן שלו חטף מכת חום, והם לא מבינים פקודות בעברית. פגזים מתחילים להתפוצץ ביניהם והם סתם מסתובבים במקום וצורחים, או מתקדמים בכל מיני שיטות ויורים ברוביהם. בלגן גמור!"

חייל שראשו עטוף תחבושת ספוגת דם אמר: "סם, זה היה בדיוק כך כשיצאנו לדרך. הם כל הזמן רק צעקו: 'ווס, ווס, ווס? ווס שרייט ער וי א משוגנער? ווס טוט מען יע?צט?'" (מה, מה, מה? מה הוא צועק כמו משוגע? מה עושים עכשיו?)
"אני יודע יידיש," אמר הנער על הפרד.
"סם, בוא הנה." ברק אחז במרפקו של פסטרנק והרחיק אותו מהאחרים. בקול נמוך, הוא אמר: "שלמה צריך לבטל את ההתקפה הזאת."
"לבטל אותה?" תשוש ונוטף זיעה חיכך פסטרנק את סנטרו בכף יד שמנמנה. "אבל איך הוא יעמוד מול בן גוריון?"
"שמע, החטיבה מתפקדת היטב וכך גם שלמה, אבל המצב כאן השתבש מאוד ו -"
"אלוהים יודע שזה נכון! אתה לא תאמין גם אם אספר לך, זאב. חצי מהתחמושת בכלל לא הגיעה, וגם -"
"סם. זה לא יקרה היום. בטל את ההתקפה. שמור את החטיבה כדי שתוכל לשוב ולהילחם."
היתה דממה. פסטרנק אמר, "בוא איתי."
"טוב."

בפנים חמורים וחתומים הקשיב שמיר לשני הקצינים הצעירים, והנהן בעצב: "שאנסה שוב ליצור קשר עם ידין או עם בן גוריון?"
ברק הביט אל פסטרנק, שמיהר לומר: "המפקד, אתה נמצא בשטח. פשוט עשה את זה."
"בסדר גמור," אמר שמיר בהחלטיות פתאומית. "אבל קודם כול, סם, תוציא את העולים האלו משם."
"טוב. בוא, זאב."

הם מיהרו לחזור לאוהל, שם התקשר פסטרנק בטלפון השדה והורה למפקד יחידת החי"ר לעצור את ההתקפה ולנוע דרומה, אל גבעה מחוץ לשדה הקרב, להתארגן שם ולסגת לחולדה. הוא חזר על הפקודה כמה פעמים, וקולו הלך וגבר בכעס, בעוד ברק עומד לצדו, צופה בשדה הקרב דרך המשקפת ואומר לו שהחיילים עדיין מתקדמים.

"בחיי, כל הזמן אותו דבר ארור," קרא פסטרנק אל ברק. "המפקד שלהם לא מדבר יידיש, והם לא מדברים שום שפה אחרת. הוא לא מצליח לגרום להם להבין, מה שהוא לא עושה -"
לפתע צעק ברק, "היי, דון קישוט! חזור הנה! לאן אתה הולך, לכל הרוחות?"

אבל הפרד ורוכבו כבר היו רחוקים מטווח שמיעה, ממהרים לעבר ענני האבק בשדה הקרב, כשהנער חובט בפרד במקל המטאטא שלו. "הבחור משוגע," קרא פסטרנק.
ברק הסכים איתו. הסיכוי של פרד לשרוד בשדה הקרב הוא אפס, אפילו בהנחה שהנער יצליח לתמרן את הבהמה אל תוך אזור האש. מה הבעיה של הדון קישוט המוזר הזה?

לדון קישוט, ששמו האמיתי היה יוסף בלומנטל, לא היתה שום בעיה. העשן, רעמי התותחים, ומראה שדה הקרב משכו אותו, והוא רצה לעזור לחיילים עם היידיש שלו ואולי גם למצוא את אחיו. הוא חלף על פני חיילים ששכבו, מדממים וגונחים, על מצע של גבעולי חיטה מעוכים, ועל פני אחרים שנשמו בכבדות וביקשו מים, אבל הוא המשיך לרכוב לא מוטרד. הריחות הלא מוכרים, ריח חריף של אבק שריפה שהתערבב בניחוח החיטה המבשילה, הלהיבו אותו, והגברים הסובלים והמדממים השרועים על הקרקע נראו לו כמעט כדמויות בסרט מלחמה. הוא ידע מעט מאוד על מלחמה אמיתית. הוא ראה מטוסי קרב בשמי אירופה, הוא סבל מחסור ואלימות במחנות הפליטים, אבל מעולם לא נתקל בהפגזות. אביו העביר את משפחתו מפני הגרמנים המתקדמים בלי הרף, מפולין לרומניה, משם להונגריה ואז לאיטליה. ועכשיו הוא בתוך קרב אמיתי. וואו!

דברים מוזרים יכולים להתרחש בשדה קרב. אזורים טרופי רעש, בלבול, ומהפכי מזל מוזרים, כמו גם פגיעות מדממות ומוות. העלם הזה על הפרד שלו (כלומר, הפרד שגנב זה עתה) אכן הצליח לעבור מבעד לחיטה הגבוהה אל אספסוף הטירונים המנופפים ברוביהם וצורחים ביידיש ואל מפקדם, שצווח עליהם במגפון שלו מעל תל ואותת להם להתקדם לעבר הגבעה מאחוריו. כדורים שרקו וייללו באוויר, פגזים התיזו עפר בהתפוצצויות מחרישות אוזניים, כמה טירונים ירו בחוסר אונים לעבר המצודה, והכול באי סדר אדיר. גברים רבים שכבו פה ושם בין גבעולי החיטה השבורים, אפופים ענני זבובים, חלקם מדממים, חלקם מנסים לקום, ורובם צועקים: "ואסער, ואסער! אין גוט'ס נומען, ואעסר!"
"מה? אתה מדבר יידיש?" הקצין היה מוטרד מכדי להתפלא למראה רוח הרפאים הממושקפת על הפרד. "מצוין, מצוין. תגיד למשוגעים האלו להפסיק להתקדם ולעלות על הגבעה הזאת! בזריזות! תגיד להם!"

אבל מזלו של הצעיר נגמר בשעה שסבב על הפרד והשמיע לחיילים את הפקודה הפשוטה הזאת ביידיש. פיצוץ מחריש אוזניים כיסה אותו ואת הבהמה בעפר ובגבעולי חיטה שבורים, הפרד השליך אותו מעל גבו וברח, והנער נחת על חייל גונח. הוא התגלגל ממנו, אך בגדיו נספגו בדמו של החייל, שנבע מפצע ברגלו.

"תעזור לי לקום. אני רוצה לצאת מכאן," אמר החייל בעברית מהירה כמו של מדריכי ההגנה במחנות בקפריסין, שאותה העריץ דון קישוט. "אם אוכל להישען עליך, אני חושב שאוכל ללכת."
החייל, שהיה נמוך ורחב כתפיים בהרבה מהנער, נאחז בו ודידה כמאה מטרים, דרך הטירונים הזועקים והנדחקים. "חכה, כדאי שאנסה לעצור את הדימום." הוא ניסה להדק מטפחת סביב רגלו, אבל התמוטט ונפל. "אולי אתה יכול לעשות את זה," גנח.
"אני חושב שאני יכול." הצעיר קשר לו חוסם עורקים מאולתר. "איך זה?"

"יותר טוב. בוא נמשיך ללכת. מי אתה, אחד מהחבר'ה האלה של קפריסין?"
"בדיוק. אני מהחבר'ה של קפריסין."
"אתה קצת צעיר בשביל זה. מה שמך?"
"יוסף."
"אז כאן נקרא לך יוסי." השניים המשיכו לדדות בדממה. "זה בטח בגלל החום, אני חושב," אמר החייל בקול שהלך ונחלש. "אני מרגיש נורא, יוסי." רגליו כשלו.
"אז בוא ננסה את זה." דון קישוט התכופף והניף את החייל על גבו. "אתה יכול להיאחז?"
"היי, אני כבד מדי בשבילך," מלמל החייל וכרך סביבו את זרועותיו ורגליו השריריות. הצעיר נשא אותו דרך השדה הרמוס, הזרוע גברים גונחים, נאנחים ומתחננים אל האלונקאים, וניער את ראשו בלי הרף כדי לסלק מעליו את הזבובים, שלפעמים עיוורו את עיניו, יחד עם אגלי הזיעה שניגרו על פניו עד כדי כך, שהוא כמעט נפל, והתנשף בכבדות יותר בגלל החום והזבובים מאשר בגלל כובד המשא שעל גבו. החייל על גבו קרא בקול צרוד: "אלונקה לכאן!" אלונקאי הגיע בריצה. דון קישוט, או יוסי, אחז בקצה אחד של האלונקה וכך הם הביאו את החייל אל בית חולים שדה, שהיה שטח חשוף בקרבת מפקדתו של שמיר, שם שכבו הפצועים על הקרקע בשורות, מדממים וגונחים.

זאב ברק התכונן לעזוב את הזירה בג'יפ. "תראי, יעל. הנה הנער האוויל שהיה על הפרד. תעצרי וניקח אותו."
היא בלמה לצדו של דון קישוט, וקראה כשהביטה באלונקה שהניח על הקרקע, "לעזאזל, זה אחי!" היא קפצה מהג'יפ ורכנה מעליו. "ב??ני, ב??ני! מה שלומך?"
החייל אמר בקול חלוש וכועס, "יעל? מה לכל הרוחות את עושה כאן?"
ברק ניגש אל האלונקה. "אז מה, בני, חטפת." אחיה של יעל היה בעבר ביחידת נוער שעליה פיקד. "כמה חמורה הפציעה?"
"יש לי רסיס ברגל, זאב, אבל החום הוא שגמר אותי. נתתי את כל המים שהיו לי לטירונים האלה. הם התעלפו וצרחו מסביבי. אלוהים, איזה בלגן."
"בוא נעלה אותו לג'יפ, קישו?ט. יעל, שבי עם בני ותחזיקי אותו."
"אני? אז מי ינהג?"
"אני. בוא, קישוט. קדימה." יחד הם הניפו את בני לוריא והושיבו אותו במושב האחורי, לצד אחותו. בתנועה מגושמת אחז ברק בהגה ונהג בידו הבריאה דרך השדה. "אתה יודע להשתמש באקדח?" הוא שאל את העולה החדש.
"בקפריסין התאמנתי."
"תני לו את שלך," אמר ברק מעבר לכתפו ליעל. "ומה קרה לקסדה שלך, קישוט? היא הלמה אותך מאוד."
"הרצועה נקרעה ואיבדתי אותה."
"איפה השגת אותה בכלל?"
"אישה זקנה ונחמדה בחולדה הכריחה אותי לקחת אותה. עצרתי שם בשביל מים. היא אמרה שהקסדה היתה של בעלה לפני הרבה זמן, ושאני משוגע שאני הולך לשדה הקרב, אבל אם כבר אני הולך, אז לחבוש אותה."
"הנער הזה נשא אותי משדה הקרב," אמר בני חלושות. "קוראים לו יוסי. הוא בסדר." נסיעתו של ברק דרך שדה החיטה היתה קשה ומטלטלת. "לאט, זאב," גנח בני.
"אנחנו כבר מגיעים לכביש." ברק העיף מבט בקישוט. "אתה נשאת אותו?"
"עד שמצאנו אלונקה. נפלתי עליו כשהפרד הפיל אותי. אני כולי מכוסה בדם שלו."
"תגיד תודה שזה לא הדם שלך," אמר בני, וקולו נמוג.
"תשכב בשקט," אמרה יעל.

בשעה שדהרו בחזרה לתל אביב חקר ברק את דון קישוט על משפחתו ועל מסעותיו. היה לו אח אחד, הוא אמר, שנמצא אי שם בשדה הקרב בלטרון. אמו נפטרה מדלקת ריאות במחנה פליטים באיטליה. אביו היה רופא שיניים בפולין וקיווה לעסוק במקצועו כאן, אבל הוא לא מדבר עברית ויהיה חייב ללמוד.
"מאיפה העברית שלך, יוסי?" שאלה יעל מהמושב האחורי.
"אמא שלי היתה ציונית דתייה. אבא היה יותר סוציאליסט. אמא שלחה אותנו לבתי ספר דתיים שבהם דיברו עברית."
"אתה באמת דתי?" חקרה יעל.

"הרבה יותר מאחי, ליאופולד. ליאו אומר שאלוהים מת בפולין."
אחרי כמה רגעי דממה אמרה יעל, "אני חושבת שבני התעלף."
הג'יפ קיפץ והתנודד ובני קרא בקול צרוד, "לא התעלפתי, יעל, יא מטומטמת. רק עצמתי את העיניים. הרגל כואבת לי."
"אין מה לעשות עכשיו בין כה וכה," אמר ברק והאיץ, "אלא להביא אותו לבית החולים." הוא העיף אליהם מבט לאחור ובני סימן לו בידו, להמשיך לנסוע! להמשיך לנסוע!

ביושבם כך, זה לצד זה, נראו בני ויעל לוריא כמעט כמו תאומים, חשב ברק; אותה לסת חזקה ופרצוף מרובע, אף על פי שפני הנערה של יעל היו מפתים. למעשה, היה ביניהם הפרש של שנה אחת בלבד והם היו דומים מאוד באופיים, פרט לעובדה שהיא היתה כולה תעלולים ותחבולות ואילו בני היה ישר כסרגל, רציני מאוד. פעם, בשעת שיחה סביב המדורה במחנה הנוער, כשהשיחה התגלגלה לשאלת עתידם של הנערים, אמר בני לוריא, "ראש המטה הכללי של הצבא היהודי." האחרים צחקו, אבל לא בני.
הם הפקידו אותו בבית חולים צבאי ויעל הסיעה את ברק למטה החדש ברמת גן. כשירד מהג'יפ, שאל, "אז מה, קישוט, אתה רוצה לחזור לחיפה עכשיו?"

"אבא שלי לא מצפה שאחזור. אמרתי לו שאנסה להצטרף ליחידה של ליאופולד."
ברק קרץ אל יעל ואמר, "ואתה בן שמונה עשרה?"
"כמעט שמונה עשרה."
"קחי אותו ללשכת הגיוס," אמר ברק ליעל, "ותשיגי לו מדים. כלומר, אם ימצאו משהו שיתאים לו," הוסיף וסקר את הנער השדוף והגבוה מלמעלה למטה.
"ואחר כך מה?" שאלה יעל.
"אחר כך תביאי אותו לבית האדום. אנחנו צריכים שם עוד רץ."
כשהתרחקו משם אמרה יעל בסרקזם, "שמונה עשרה! בן כמה אתה באמת, יוסי?"
"ובת כמה את?" החזיר לה קישוט והדף את משקפיו במעלה חוטמו באצבע אחת, תוך שהוא נועץ בה מבט חצוף ועליז של מתבגרים. יעל משכה בכתפיה והניחה לזה. בנו של רופא שיניים פולני, אולי בן שש עשרה, לא שווה אפילו התעלמות. אם זאב ברק רוצה שהילד הזה ישמש לו רץ, שיהיה! הוא עזר לאחיה תחת אש. הוא היה בסדר.

התקווה - הרמן ווק. מאנגלית: ברוך גפן // הוצאת ידיעות ספרים

עוד בוואלה!

אבי סינגולדה: "נולדתי וגדלתי בפריפריה ואני חלק ממנה עד היום"

בשיתוף FRIENDS

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully