החיים שלהם בידיים שלנו

עו"ד ראובן לדיאנסקי, יו"ר תנועת "לתת לחיות" בתל אביב, טוען שמחובת המדינה לפעול בדרך המוסרית והראויה. הגר הירש חושבת שלמדינה יש מספיק על מה להוציא כסף ושיש פתרונות אחרים. לנו אכפת מה אתם חושבים. ההצבעה בתחתית העמוד.
(צילום: רותם דרוב)

כאשר שימשתי כמנכ"ל עמותת תנו לחיות לחיות נחרדתי פעמים רבות מנטישת גורי כלבים וחתולים ברחוב, בתוך ארגזי ירקות, כאילו היו יצורים חיים אלו כלי דומם ללא רגשות. ראיתי אזרחים מגיעים לבית המחסה כשהם עמוסים בגורים, שכלבתם המליטה זה לא מכבר, והם מבקשים להשאירם במקום "כי אין להם מה לעשות איתם".


מדי שנה מומתים כ-100,000 כלבים בריאים בכלביות העירוניות שברחבי המדינה ומספר דומה של חתולים. לזה יש להוסיף עשרות אלפי חתולים וכלבים שמתים ברחובות הערים ממחלות, ממחסור במזון ובמים, מהתעללות מצד בני אדם, מפגעי מזג האוויר, מדריסות על ידי מכוניות ועוד.


מרבית הפעילים למען בעלי חיים, וביניהם גם אני, טוענים כי הדרך ההומנית והנכונה ביותר להתמודד עם ההתרבות היא באמצעות עיקור וסירוס של בעלי חיים ובעיקר אמור הדבר לגבי חסרי הבעלים כגון כלבים משוטטים וחתולי רחוב.


לצערי, במקום לפעול לצמצום התרבותם של בעלי חיים בדרך מוסרית וראויה, כמו עיקור וסירוס, מנסה המדינה לקדם פתרונות אלימים אשר "יכשירו" הלכה למעשה את האפשרות להמית, מדי שנה, רבבות בעלי חיים מאחר שמדובר בפתרון קל וזול יותר.


לאחרונה, לאחר מאבק עיקש של פעילים וארגונים למען בעלי חיים שנמשך חודשים רבים, עבר בכנסת תיקון לחוק צער בעלי חיים שמקציב סכום שנתי מזערי בסך 4.5 מיליון ש"ח לצורך צמצום התרבותם של בעלי חיים שלא באמצעות המתתם (עיקור וסירוס). ואולם, ממשלת ישראל החליטה במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2009, לבטל את התקציב המזערי הנ"ל ובכך להמשיך להתעלם מהצרכים האלמנטריים ביותר של בעלי חיים.


את ניסיון משרד האוצר לפגוע בבעלי החיים אפשר למנוע רק באמצעות הפעלת לחץ ציבורי על שרי האוצר והחקלאות. אני קורא לכם להצטרף בחתימתכם למכתב ששלחה תנועת לתת לחיות לשני השרים הנ"ל הדורש להשיב את התקציב הפעוט לעיקור וסירוס. לחתימה על המכתב, לחצו על הקישור.

הרבה אנשים בישראל מאכילים את חתולי הרחוב ובכך גורמים להתרבות מואצת שלהם. האם המדינה צריכה לממן את מה שנגרם כתוצאה מכך ולממן עיקור וסירוס שלהן? יכול מאוד להיות שזה הפתרון הנכון ושכך תפחת כמות חתולי הרחוב, הכלבים העזובים ובעלי החיים הנמצאים בכלביות ומכלאות, אבל כלל לא ברור מאליו שהמדינה צריכה להיות זאת שמממנת את כל זה.


לאחרונה צוטט ד"ר יהונתן אבן-צור, הווטרינר העירוני של ראשל"צ, באחד המקומונים בראשל"צ כשהוא אומר שחתולי הרחוב הם בגדר תחביב של תושבים רבים, והוא לא מכיר עיריות רבות שדואגות לתחביב של תושביהן. הוא אמר זאת כנימוק מדוע על מאכילי החתולים לשאת לבד בנטל הדאגה והטיפול בחתולים ומדוע המדינה לא צריכה להקצות משאבים לעיקור וסירוס של חתולי הרחוב.


כיום, חלק מחתולי הרחוב ומכלבים נטושים מגיעים לכלביות עירוניות, שם מחוסר ברירה (חוסר תקציב לטיפול בהן) הן מומתות. עם כל הצער שבדבר, הסירוס והעיקור יקר מדי ואין ברירה אלה לקוות שאנשים יאמצו בעלי חיים ולא יקנו כלבים גזעיים, וידאגו בעצמם למנוע את ההתרבות שלהם. ההמתה הזאת, שנשמעת נוראית בעיננו, יכולה למנוע שוטטות של בעלי חיים ברחוב שעשויה להביא להתפרצות של מחלות, כגון מחלת הכלבת.


חיות בלי בית, שנתונות לחסדיהם של אנשים נדיבים ופחי זבל פתוחים, גם ככה חיות חיי סבל, ולא בטוח שסירוס ועיקור יפתור את הבעיה. למדינת ישראל יש מספיק דאגות ובעיות תקציביות, יש דרכים אחרות לנסות לפתור את הבעיה ולא להכביד עוד על התקציב.


חוק ההסדרים הביא לביטול התקציב שנועד לצמצום התרבותם של בעלי חיים שלא באמצעות המתתם. רבים נפגעו מחוק ההסדרים ומהתקציב שקיבל את אישור הממשלה בימים האחרונים, וממנו, ביניהם קשישים, נכים ועוד אוכלוסיות רבות. האם חתולי הרחוב חשובים יותר מהם?