המחבלים היהודים לא זקוקים לאלי ישי

יו"ר ש"ס ושר התמ"ת, אלי ישי, התנגד לשחרור האסירים בשבוע שעבר, מפני שאיננו כולל שחרור "מאוזן" של יהודים שביצעו טרור כלפי ערבים. לכאורה, תביעתו טבעית: אם מדובר בפיוס בין לאומים, ואם משחררים את בני הלאום האחד כחלק מתהליך הכפרה, הרי שאין סיבה לא לשחרר גם את בני הלאום האחר, ובעיקר שהם בני עמך. "מחבל תמורת מחבל". אך למעשה, בעוד ש- 11,000 האסירים הפלסטינים, שרובם לא היו מעורבים כלל בפעילות טרור, נמקים בבתי הכלא בישראל, האסירים היהודים שרצחו ערבים, זוכים שוב ושוב לחנינות והקלות.

הנה כמה דוגמאות:

בשנות התשעים הורשע נחום קורמן בהריגת ילד פלסטיני בן 11, במכות. הוא דרך על צווארו והכה בו בקת אקדח. הילד מת אחרי חודשיים של סבל, אך קורמן נדון רק לשישה חודשי עבודות שירות; יורם שקולניק נדון למאסר עולם על רצח פלסטיני, אך קיבל חנינה אחרי שבע שנים; בועז מושקוביץ הרג נער בן 14, אך נדון רק לחמישה חודשי עבודות שירות ושנת מאסר אחת על-תנאי.

בשנות השמונים נתפסו חברי המחתרת היהודית, אשר פצעו קשה את ראשי עיריות שכם וראמאללה, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו עשרות במכללה בחברון. רק שישה מהם נשפטו על חברות בארגון טרור, וכל האחרים זוכו מניסיון רצח. בזה אחר זה, ותוך פחות משמונה שנים, יצאו כולם לחופשי.

באותן השנים ירה ניסן אישגוייב למוות בילד פלסטיני בן 13 וקיבל שישה חודשי עבודות שירות; פנחס ולרשטיין ירה למוות בנער אחר, ונדון לארבעה חודשי עבודות שירות; ישראל זאב ירה גם הוא למוות ברועה צאן פלסטיני ופצע את חברו (משום שעברו בסביבת ההתנחלות) ונדון לשנה וחצי; משה לוינגר הרג פלסטיני בחברון, ונדון לשנה וחצי; ואלו רק כמה דוגמאות. למעשה, אין כמעט אף מחבל יהודי שגם קיבל עונש הולם וגם ריצה אותו בלי לקבל חנינה.

הקלות דומות לא פסחו גם על שוטרים וחיילים שחרגו בבוטות מ"טוהר הנשק". רק השנה החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את השוטרים שהרגו 13 פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000. בשנה שעברה החליטה המשטרה לסגור "מחוסר ראיות" את התיק נגד שוטר מג"ב, אשר ירה למוות בעביר ערמין, ילדה בת 10, וזאת למרות עדי הראייה הרבים שהיו במקום. ב-1984 הרגו אנשי שב"כ (בהם יוסי אהוד יתום) מחבלים כפותים, אך אחרי שהעניין נחשף (חרף ניסיונות הצנזורה) חנן אותם נשיא המדינה, עוד בטרם הרשעתם. אפילו שפגע בצורה הקשה ביותר ב"טוהר הנשק" של צה"ל נגוע בצביעות: הטבח של 43 אזרחים, בהם נשים וילדים, בכפר קאסם, בידי שוטרי מג"ב ב-1956, אשר גם אותו ניסו להסתיר. וגם שם האשמים קיבלו חנינה אחרי 3 שנים.

ישי, שפעם השתייך למפלגת-מרכז לא-ציונית, מחבק את הימין הקיצוני, ומנסה לעשות סימטריה חסרת שחר בין האסירים הפלסטינים והיהודים. הפלסטינים הם תושבים חסרי זכויות אזרח, תחת שלטון צבאי, הנאבקים לעצמאות (גם אם מיעוטם עושה זאת בטרור ונקם); ואילו היהודים בשטחים, מתיישבים בשטח שאיננו חלק מן המדינה על פי חוק, בחסות הצבא, ואינם קרבנות אלא חומסים. הפלסטינים נכלאים אפילו באשמת איסוף תרומות לנכים, עשיית נפשות לאיסלם, חברות בארגון, הפצת חומר ועוד; בעוד שהיהודים בקושי נאסרים על מעשי אלימות.

לאמיתו של דבר, הגורם המשותף היחיד בין הפלסטינים והמחבלים היהודים הוא ששניהם כלואים בבתי הכלא הישראליים, ואפילו מכך עולה נקודה נוספת של חוסר סימטריה: האסירים היהודים אינם שבויים אצל הפלסטינים, כשם שהפלסטינים מוחזקים בישראל, ובניגוד לכ-2,500 משפחות פלסטיניות, משפחותיהם של האסירים היהודים יכולות לפגוש אותם בכלא ובחופשות, לפחות עד לחנינה. כפי שמלמד הניסיון, זו לא תאחר לבוא. המסר לאנשי הימין הקיצוני הוא שאם יהרגו ערבים, אלי ישי כבר ידאג להם. במחשבה שניה, ההיסטוריה מוכיחה שהם לא זקוקים לעזרתו.


הכותב הוא פעיל ב"אין זו אגדה" – אגודה לשוויון ושלום.