פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איפה את, רוז? ואיפה אתם, הקוראים?

      אם התקשורת ידעה מראש כי הסבירות למותה של רוז גבוהה, איזה מין משחק היא שיחקה כאן השבוע? פרופיל של נבירה מציצנית וצינית

      בסרטו "הקרנבל הגדול" מ- 1951, הציג הבמאי בילי ווילדר את דמותו של עיתונאי כושל (השחקן קירק דגלאס) שמגלה את סקופ חייו - איש שנקבר תחת הריסות מכרה פחם, ועומד למות. דגלאס מעכב את פעולות החילוץ כדי לסחוט תהילה "עיתונאית".

      כשבוע לפני פרסומה פרשת היעלמותה של הילדה רוז, כבר ידעו במערכות העיתונים כי סבה הודה ברציחתה. ועדיין, הם בחרו בתחילת השבוע לשרטט תמונה לפיה הם עסוקים בחיפוש אחריה. זהו רק אלמנט מטריד אחד בסיקור הפרשה, שהשתלשלותה התקשורתית הזכירה באופן לא נעים תוכנית ריאליטי - לא בהיבט המילולי, המציאותי, אלא במרכיבי אופרת הסבון והסחטנות הרגשית שגדשו אותה.

      אין אם חומר, לוחצים על הבלוטות

      הידיעה הראשונה בנושא הופיעה ביום ראשון באינטרנט. תעלומה: מדוע סורקים כוחות משטרה גדולים את אזור הירקון? כמה שעות לאחר מכן כבר פרסמה המשטרה, באקט של ייאוש ככל הנראה, מודעת "נעדרת" לרוז. המודעה פתחה את הסכר. ביום שני תפסה פרשת היעלמותה של רוז את כל כותרות העיתונים. תמונתה הילדה כיסתה את שערי העיתונים, בלוויית כותרות בנוסח "איפה את"? ("מעריב"), "מה עשו לך, רוז" (ידיעות אחרונות) ו"מי ראה את רוז?" ("ישראל היום").

      העובדה כי על הפרשה הוטל צו פרסום גורף, לא מנעה מרוב העיתונים להקדיש לפרשה את הכפולה הפותחת שלהם. ב"מעריב" הגדילו לעשות והוסיפו כפולת עמודים נוספת. רק ב"הארץ" הסתפקו בחלק העליון של עמוד שש. כל העיתונים השתמשו בציטוט של המשטרה: "אחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה", כטיזר לצפוי להגיע בהמשך. אבל כיצד ממלאים את עמודי החדשות במצב של איסור פרסום?

      ובכן, בקלות: ב"מעריב", למשל, פרסמו טור של יעל פז מלמד, שכתבה על "הסוד של הילדה עם חולצת הטריקו של דורה והסרט הורוד שמסיט את השיער מהפנים". לוחצים על כל הבלוטות. ב"ידיעות אחרונות" הביאו את מה שניתן היה להביא, בהתאם למגבלות, מדבריהן של הסבתות של רוז. ב"ישראל היום" דיברו עם השכנים מנתניה, ונשלפו מהארכיון סיפוריהן של הודיה קדם, שגם אחריה התנהלו חיפושים עד שהתברר כי נרצחה על ידי אביה, ומדלן מקקאן הבריטית, שהוריה היו אף הם חשודים בהעלמותה- רמז עבה למבנה העלילה. כאן, בוואלה! חדשות, פורסמו כתבות על הילדות הנעלמות שמסעירות את העולם ועל הילדים הנעלמים שהסעירו את ישראל. כן, גם אנחנו התפלשנו בחדווה בספקולציות.

      אלוהים מרחם על כותבי הטורים

      בבוקר יום שלישי נרשם שינוי כיוון פתאומי ברוח הסיקור. לא בשל התפתחות בחקירה, אלא כי במערכות העיתונים הבינו שבקרוב מאוד יוסר צו איסור הפרסום, ויש לערוך התאמת ציפיות (ב"ידיעות" דיווח כי "לה פריזיאן" הצרפתי צפוי לחשוף את פרטי המקרה). הכותרות התייאשו באחת ממסע החיפושים שהוכרז אתמול: "מאבדים תקווה" (ידיעות אחרונות), "הזמן אוזל" (מעריב). הסיבה לכך ברורה- הסרת הצו תחשוף כי הסב כבר הודה ברציחת הילדה והשלכתה לירקון.

      ביום שלישי עסקו העיתונים, בהתאם, בהיערכות מוגברת לבשורה טרגית: ב"ישראל היום" פורסם טור של דן מרגלית, פרשן לכל עת ולכל נושא, שמבחינת מימד ההיסטריה שניסה להטיל, התחרה רק בהגיגיו הנוגעים לסוגיה האיראנית. "ככל שיפורטו המעשים תגבר הפרנויה" כתב מרגלית, "אדם חושד בשכנו. אשת איש בבעלה. בנות ובנים בהוריהם. כולם בכולם. כל אחד בעצמו". רק "הארץ" מצליח לשמור על איפוק יחסי ואפילו מתהדר בראיון קצר עם אבי הילדה.

      ברביעי, בעקבות הפרסום ב"לה פריזיאן", מסירה המשטרה את צו איסור הפרסום – וחגיגת הזעזוע התקשורתית מגיעה לשיאה: "טירוף", מבשר "מעריב" ומצרף תמונה מעוררת חלחלה של הצוללן במי הירקון העכורים. "אלוהים מרחם על ילדי הגן" מצטט בטורו בן כספית את יהודה עמיחי, "אבל את רוז הקטנה אפילו לא רשמו לגן". ב"ידיעות אחרונות" כמובן שלא נשארו מאחור: "רוז, הילדה שאיש לא רצה", מבשר לנו גיליון מיוחד שהוקדש לפרשה המחרידה. במסגרתו השכילו ב"ידיעות" לדווח על כלום על פני לא פחות מ-12 עמודים.

      "המזוודה נפגעה על-ידי צבים רכים שחיים בנחל"

      ב"ידיעות אחרונות", כמו בשאר העיתונים, עשו שימוש בנשים כותבות, שאמורות היו לספק זווית של מסחרה אימהית מחבקת, בלי שום ערך מוסף מעבר לדמעות. "רוז, כמה ענוג הוא השם הזה", כתבה סימה קדמון, "כמה רגשות הוא מציף, כמה שאלות הוא מעלה". "הארץ" בחר בכותרת ראשית כביכול לא מתאמצת, אבל מעבירה בצורה חדה את הבנאליות של הרוע: "זרק נכדתו לירקון, והמשיך בשגרת חייו".

      את שיא הציניות ביום רביעי שבר "ישראל היום", שגייס לשורותיו שלושה פובלציסטים חדשים: אורלי "רוז אני מצטערת" מיכאלי, מנחת תוכנית הרדיו "קולה של אימא", גילה "היכן היו כולם" אלמגור, ורני "זמן לעונש מוות" רהב. שלושתם זכו להפניות בשער, כאשר הפובלציסט הראוי יהושע סובול נדחק לעמוד הרביעי, עם טור לא מתלהם בעליל שעוסק באיבוד צלם אנוש. עורכי העיתון העדיפו כנראה לתת לרהב את הבמה המרכזית, כי הלא זה הזמן לעונש מוות.

      בשל היעדר מידע נוסף, ולקראת כתבות הצבע המדממות של מוספי סוף השבוע, עבר יום חמישי בהתמקדות בחיפושים בנחל הירקון – על אף האינדיקציות כי הסיכויים למציאת הגופה שם מועטים. כיוון שעיתוני הפרינט לא יכולים להתחרות בדיווחים הישירים בטלוויזיה ובאינטרנט, הם היטיבו לנצל את היתרון היחסי שלהם – יותר כוח אדם, יותר עומק - כדי להמטיר על הקוראים שלל מידע לא רלבנטי. ב"הארץ" עסקו בהרחבה בנושא עכירות מי הירקון. ב"ידיעות אחרונות" ניסו לבדוק מדוע לא נמצאת עדיין המזוודה בה ככל הנראה נמצאת גופתה של רוז. דומה כי אין הרבה מה להוסיף על ההשערה שהעלו שם, על פיה "המזוודה נפגעה על-ידי צבים רכים שחיים בנחל". אולי רק איזה טור מתייפח של אמא של צב ים שמכה על חטא.