עדר בני אדם הוא אף פעם לא תופעה חיננית, אבל יש פעמים שבהם הדבר מעורר בחילה של ממש. ישבנו, י' ואני, ליד השולחן הקבוע שלנו על המזח בנמל תל אביב, כשאנחנו מביטים סביבנו בסלידה גלויה. אלפי ראשים ליחכו בקצב אחיד אוכל נוטף שומן, כשהסביאה הזו מלווה הפעם בפסקול דוחה במיוחד. כולם דיברו על פרשת הילדה שנעלמה וכנראה נרצחה. כל שבר שיחה שקלטו אוזנינו - בעברית, בצרפתית וברוסית - עסק בסבא, באמא, במזוודה, בתמונות של הילדה העצובה. מדי פעם ראינו מישהו משרבב צוואר ומנסה להציץ מזרחה, לשפך הירקון שבו אמורים להתבצע החיפושים אחרי גופתה של הילדה.
"מזעזע", אמר י', "אני לא יודע מה מתועב יותר - הרצח, או האובססיביות של כל הסוטים האלה לדבר עליו".
הנהנתי בדממה. לא היה לי מה להוסיף, אבל בעיקר שתקתי משום שפי היה מלא. בחלוקת העבודה הרגילה בינינו, י' ממונה על האלכוהול בעוד אני מופקד על המזון. עכשיו פילסתי את דרכי בתוך לזניה עם חצילים, בשעה שי' סיים את הבירה הראשונה שלו.
סטייה
"והכי מצחיק זה 'צו איסור הפרסום' הזה. תקרא לי נאיבי, אבל הייתי בטוח שאיסור פרסום זה שאסור לפרסם. על מי בדיוק הם עבדו בעיתונים, עם כותרות ענק על זה שיש משהו שאסור לפרסם, ואז כל הרמזים האלה... סתם ככה, יצא שהזכרנו עכשיו את אלי פימשטיין, סתם במקרה מדברים על נתניה, הנה בא לנו לשים תמונות של הירקון... אני לא מבין איך בית המשפט משתתף בקרקס כזה. תודה". י' קיבל עוד חצי ליטר של בירה בלגית כהה, כשבצד שלי הניח המלצר צלחת עמוקה מלאה בספייר-ריבס.
"והכי מגעיל", הוא המשיך אחרי שאיבה ארוכה, "זה כל אלה שכאילו קרובים לחקירה: אסור לנו לדבר על זה, אבל ביום שתדעו המדינה תזדעזע, לא תוכלו לישון, תצטערו שנולדתם, תחתכו את הורידים...אנשים מבוגרים הפסיקו לעבוד ורק חפרו בפורומים ובטוקבקים, למצוא פרטים מלוכלכים. הוציאו את כל העם לאינטרנט לשחק 'חפש את המטמון'."
שלחתי אל י' מבט מלא הסכמה, אבל דעתו הייתה רחוקה מלהתקרר. "ביום שני מישהו סיפר לי שבאתר רוטר.נט פירסמו את כל הפרטים, אבל עד שנכנסתי כבר המנהלים הורידו את העמוד. ניסיתי למצוא עותק שמור בגוגל אבל לא היה. כל פורום שולח אותך לאיזה כתובת עם 'הסיפור המלא', ומה אתה מוצא שם? עוד מיחזור ועוד פנטזיות של אנשים סוטים ואפילו פרסומות, בלי שום בושה!"
צ'ייסר של וודקה נעלם עוד לפני שנגע בשולחן. י' עצר לקחת אוויר ואז פנה אלי בפנים סמוקים, אולי מכעס: "וגם אצלכם בוואלה!, אף אחד לא מסנן את הטוקבקים? אלף מאתיים תגובות קראתי, כל אחד מפציץ כותרת כאילו הוא יושב בחדר של ימ"ר תל אביב ובתוך התגובה - בדיחות קרש, כל מיני מחזירים בתשובה מזבלים את השכל, זעתר עם קינמון... מה, לא איכפת לכם כלום, רק שיעשו עוד קליקים ויראו עוד עמודים?"
לזה דווקא הייתה לי תשובה, אבל היא התקשתה לצאת דרך עיסה של תפוחוני אדמה סגולים בשום, חמאה ורוזמרין. לא שהוא חיכה לתשובה. "בפורום של 'חדרי חרדים' היה דיון של עשרה עמודים - עשרה עמודים, אתה קולט?! - ומה לא סיפרו שם - שהילדה נולדה מגילוי עריות, שהסבא אנס את כ..., כן, עוד חצי ליטר בבקשה... אנס את כלתו, שהעולם התחתון הכריח את האמא להתגרש, שיש עוד גופות בנהר... מישהי באתר של הפועל באר שבע כתבה שהאמא והסבא הקריבו את הילדה לכת השטן והמשטרה מחפשת את הראש... באתר דבקה היה..."
בחילה
אנשים בשולחנות הסמוכים הפסיקו לשוחח ונעצו בנו עיניים. רציתי לבקש מי' להנמיך את קולו, אבל הוא הפסיק רק כדי למחות את את הקצף ולהטיח את הכוס הריקה בשולחן. ריח האלכוהול מפיו התערבב בלחות התל אביבית וגרם לי להפסיק ללעוס את הקלמרי המטוגנים. "וכל הכתבי פלילים האלה, עם הסיפורים שלהם על שוטרים שבכו בחקירה... על מה הם בכו, אה?! מה, זה הרצח הראשון שהם רואים? זה הילד הראשון שמת ממכה לראש? הבטחתם מזוודה עם גוויה מבותרת, הבטחתם סטיות במשפחה, הבטחתם סוד נורא מאחורי התמונה של הילדה העצובה... איפה הסוד?! אני שואל אותך, איפה הסוד?! איפה בדיקות לכתמי זרע?! למה לא מראים לנו את הסכין? למה לא מספרים איך הוא חתך אותה? לזה חיכינו שלושה ימים? חרא על העיתונאים, תאמין לי, חרא על כולכם, חרא..."
י' קם, אבל לא הספיק להגיע לשירותים. הבטתי בו, גוהר מעל קצה המזח ומקיא את קרביו לתוך הים התיכון, והרהרתי בעצב עד כמה שברירית הדמוקרטיה שלנו ועד כמה אנחנו רחוקים מניצחון במלחמה החשובה על זכותו של הציבור לדעת.