כשהייתי ילדה אהבתי צ'יפס, לחם בחמאה, שוקולד, בורקס, פיצה, קבב וסטייק. עוף מעולם לא אהבתי. אני זוכרת עסקה שרקחתי עם אמא שלי בגיל שלוש בערך - אני אוכל עוף והיא בתמורה תזרוק את העצמות (וכל הבשר שהותרתי עליהן בערמומיות) לחתולים בחצר. עוף תמיד הטריד אותי. הוא נראה דומה מדי לתרנגולת שמרטו לה את הנוצות, ערפו לה את הראש ובישלו, לא דימוי מלבב עבור ילדה קטנה. אחרי שאכלנו עוף, העצמות נותרו על הצלחת וגרמו לי תחושת אי נוחות.
בגיל ארבע נולד לי אח קטן ולאמא שלי נגמרה הסבלנות למשא ומתן. הייתי חייבת לאכול ולגמור מהצלחת. לעסתי את העוף עד שהוא התפורר לי בפה ולא מצליחה לבלוע. שלוק מים שהיה אמור להחליק את הפירורים בגרון רק פיזר אותם בחלל הפה. איכס.
עם שניצל המצב היה קצת שונה. אהבתי את ציפוי פירורי הלחם, אבל בשלב כלשהו התחלתי לראות על הציפוי פירורים כהים יותר שהתוו דמות של תרנגולת, והלך לי התענוג. בצר לי, פניתי לאחותי הגדולה. "אם תאכלי לי את השניצל שנשאר", לאטתי לה כשכולם חוץ ממני כבר סיימו לאכול והיה היתה מפנה את השולחן, "אני אתן לך גם צ'יפס". כשאמא שלי גילתה, הקיץ הקץ על עסקית הצהריים שלנו.
התכנית הבאה שלי היתה לדחוס לפה את כל מה שנותר, להגיד "סיימתי" בפה מלא, ואז דוך לשירותים, שם פלטתי הכל לאסלה. עבד מצוין, עד שיום אחד שכחתי להשמיד את הראיות ביסודיות מספקת. הייתי כבר בת 14, ואמא שלי הבינה שבולמית אני לא, מה שאומר שהיא הפסידה במערכה.
מת כמו דג מת
הדפוס הזה חזר על עצמו עם דגים. כל עוד דובר בנתח שטוח ומעובד שלא נראה כמו דג, אכלתי בכיף ואפילו היה לי טעים מאוד. כשזה נראה כמו דג, עם ראש ועין מאשימה בצלחת, לא רק שלא יכולתי לאכול, גם להסתכל היה לי קשה. בדיוק כפי שהיה לי קשה להיתקל בפגר של חתול או ציפור לצד הכביש. כשהייתי הולכת עם אמא שלי לשוק, היא ידעה להזהיר אותי לפני כל קצביה להסתכל בכיוון ההפוך.
יואו, איך שאהבתי קבב, ועל האש, וסטייקים. ונקניק. ואיך ששנאתי כבד ולשון או מוח. עם השנים, ירדו עוד ועוד מוצרי בשר מהתפריט שלי, לפי העיקרון של "ככל שיותר קשה לי להדחיק שזה חי פעם, ככה פחות בא לי על זה". חבר צמחוני נתן לי כל פעם עוד פוש קטן.
ב-1999 כבר אכלתי רק נקניק, ורק סוגים עם שם נייטרלי כמו פסטרמה. לא כתף בקר, בטח שלא עגל חלב.
ואחרי שבשלהי אותה שנה אכלתי פשטידת דלעת ובייקון וגיליתי שהבייקון איכסה לי, הפסקתי להגיד "אני לא צמחונית, אני פשוט לא אוהבת בשר", ונהייתי צמחונית, לשמחת החבר הצמחוני ולדאבונם של כל היתר.
בהתחלה זה היה מוזר. הרגשתי כמו מישהו שאסור לו להשתמש באות ג' כשהוא מדבר. לא יכולתי פשוט לאכול. הייתי צריכה לעצור ולחשוב אם יש בזה בשר או אין. לא יאומן בכמה דברים יש רק קצת בשר, בקושי מורגש. אחר כך התרגלתי, ונותרה רק כמיהה לאסור. כשהיה ריח של על האש, חלפו בי הרהורי כפירה.
אחר כך ירד לי לגמרי מבשר. עד כדי כך שאני לא נלהבת לאכול תחליפי בשר שדומים מדי לדבר האמיתי. כל מיני שניצלי סויה שמתחזים בהצלחה מרובה מדי לחזה עוף. חזה עוף? תגידו לי, אתם השתגעתם?