ייבוש הירקון, צוללנים, רובוטים תת מימיים ומשטרה שמחפשת גופה של ילדה אחת. כאילו שמציאת השלד של רוז תמחק את סימני השאלה הקשורים לחיפוש האיטי והלא יעיל אחריה שנערך בשבועות האחרונים, עוד לפני שהציבור התוודע לפרשה. פסטיבל החיפוש מאפשר גם לאנשי מערכות הרווחה להביט על הצוללנים, בתקווה שאיתור הגופה יאפשר לפרשה לרדת מסדר היום, ואיתה גם התהיות מדוע צריך בכלל פקידי רווחה אם אפילו משפחה בלתי מתפקדת באופן קיצוני לא עולה על הרדאר של מחלקת הסעד. מיליוני ישראלים צופים באינטרנט, קוראים בעיתונים ומאזינים לכל דיווח, כאילו מציאת הגופה תחזיר את הסדר והשלווה לארץ. מדינה שלמה מנסה להיטהר במים הבוציים והדוחים של נחל הירקון.
בשעה שמסביב לקני הסוף בגדות הירקון מפגינה מערכת אכיפת החוק את שריריה המדולדלים, הגיהינום שעוברים ילדים רבים בישראל לא לוקח פסק זמן. אל מול מסכי הטלוויזיה עוד ילד סופג אגרוף מאימא, ילדות נאנסות על ידי קרובי משפחה ואלפי ילדים סובלים מהתעללות פיזית ונפשית. סמוך לבתים הרבים בהם מצקצקים אנשים טובים בלשונם מול תיאורי הזוועה של משפחת רוז, חיים אלפי אחים-שותפים לגורלה של רוז. אליהם לא שמו לב עד היום. אולי ישימו לב רק אחרי שיושלכו גם הם למים.
סטייה לאומית של חיפוש אחר גופות
זה הזמן להגיד: הפסיקו את החיפושים. לא את גופתה של רוז מחפשת החברה הישראלית, אלא את תכשיר הניקוי למצפון הקולקטיבי. חיפושים הרואיים והלוויה רבת משתתפים, שאולי עוד תבוא, הם מעט מדי, מאוחר מדי ומאוד לא רלבנטי.
את מאמצי החיפושים האלו היינו צריכים לראות לפני כחודשיים או שלושה, לא השבוע. פסטיבל התקשורת הוא לא יותר מתכנית ריאליטי על משטרה בינונית וחברה, שממשיכה להתמודד עם סטייה לאומית של חיפוש אחר גופות, לא משנה היכן ובאילו נסיבות. הוציאו את הצוללנים, הפסיקו את החיפושים וחזרו לעסוק במה שחשוב באמת: מניעת הפשע הבא. את רוז כבר אי אפשר להציל, לילדים אחרים עוד יש סיכוי.