מכתבים לשבי החיזבאללה

לפני שבעה חודשים, לרגל חג החירות, ביקשה מערכת וואלה! מארבעת משפחות החטופים - אברהם, סועאד, אביטן וטננבאום - לכתוב מכתב ליקיריהם, שנעדרו משולחן ארוחת החג. המכתבים פורסמו במהלך החג בוואלה!. לאור ההודעה כי הסבירות ששלושת חיילי צה"ל אינם בחיים עוד, מפורסמים כאן מכתבי המשפחות בשנית, כמו גם מכתבה של משפחתו של אלחנן טננבאום.

לעדי היקר,

רצינו לומר לך שאנו מאוד מאוד מתגעגעים אליך ומאוד אוהבים אותך. אבא יעקב, אמא ציפורה, האחים אבי, אייל, אסף ואושרת החברה, הדודים, החברים וכל עם ישראל.

עדי, אנחנו לא נחים לרגע ולא מפסיקים לפעול להחזרתך המהירה הביתה אלינו. דע שאנו לא מרפים ולא נשקוט עד אשר נוכחותך תפקוד את הבית ונוכל לשבת כמו פעם, בארוחות ערב שישי ותספר לנו חוויות ובדיחות וצחוקים מתגלגלים.

עדי היקר, אנו יודעים שנפצעת ואתה זקוק לאבא ואמא לידך, ושאתה עובר חודשים, שבועות וימים קשים. אנו מקווים שמתייחסים אליך בצורה אנושית ונותנים לך טיפול רפואי טוב. דע לך שאמא ואבא לא מפסיקים לפעול ולנסות להגיע אליך דרך כל גורם אפשרי בעולם. האהבה שלנו אליך, בן יקר ואח אהוב, היא שמצליחה להחזיק אותנו ואנו מבקשים שלא תאבד תקווה, שתהיה חזק ושתדע שאנו לא ננוח עד שלא נחזיר אותך בריא ושלם. גם אושרת נמצאת איתנו ומעבירה את אהבתה אליך ומתגעגעת מאוד.

עדי היקר, מי היה מאמין שנגיע למצב כזה, הרי זה כמו חלום שחור, סיוט נוראי. אנו רוצים להתעורר מהחלום הרע, לפקוח את העיניים ולראות אותך איתנו. חזק ואמץ בן יקר, אח אהוב – אנו מלווים אותך במחשבותינו ביום ובלילה, ומחבקים אותך בחיבוק ענק של אהבה וגעגועים.

אמא, אבא, אבי, אייל ואסף

עומר, בן 27, נשוי לנופה ואב לקאסם ומעתוק. מוכר בכל מקום ובכל פינה. יש לו הרבה חברים – בדווים, יהודים ודרוזים. עומר הוא קודם כל בן אדם חייכן, אמיץ, שאוהב לעזור לכולם ואינו יודע מה היא שנאה או איבה. הוא האח הגדול בינינו והכי קרוב לאבא ואמא. אוהב לבלות ולטייל בארץ ומחוצה לה, התגייס לצבא, אהב את המערכת הצבאית ונשאר בה עד שקרה המקרה החמור.

כל הכפר קרוע לב וכועס על מה שקרה לו. כולם מתפללים לשלומו ולשלום חבריו, בני ועדי. עד היום אין קצה חוט על גורלם ומצבם, וחוסר הוודאות קורע אותנו ומשאיר אותנו באשליות.

השאלה היא עד מתי? עד מתי זה יימשך ועד מתי נחיה באשליות? אני מקווה שהממשלה תפעל בעניין בצורה רצינית ומהירה, יום אחרי יום, לטובתם של החיילים ולטובת המשפחות, שמתחילות להישבר.

אני מקווה שיהיו לנו בשורות טובות בקרוב.

מחכה לשובך,
אחיך טראד

חירות.

מהי חירות? חופש, דרור, מעמדו של אדם חופשי.
בפסח אומרים: "הוציאנו מעבדות לחירות". העם נלחם על חירותו - בקידוש החג נאמר - "פסח זמן חירותנו" על שום שיצאו בו אבותינו ממצרים מעבדות לחירות.

ואחרי אלפיים שנות גלות אנחנו חוזרים לכאן, לארץ אבותינו, מקימים מדינה דמוקרטית וחופשית, מגינים עליה בחירוף נפשנו וגופינו. מתוך אמונה חזקה לשיקום העם היהודי בארץ ישראל – ואחי, בני, שהלך למלא אחר צו השעה להגנה על גבולה הצפוני של המולדת - נחטף, ועכשיו הוא שבוי בידי ארגון טרור אכזרי.
חירותו ניטלה ממנו - מדוע? כי הוא חייל ישראלי! בזה כל חטאו.

היום, בחג הפסח הזה, שמסמל יותר מכל את ניצחוננו על אויבינו - הוא יושב, אי שם בתוך לבנון, לבד, בכלא נוראי, ללא אור יום, מבלי להסב סביב השולחן עם אוהביו ויקיריו. והקושיה האחת והיחידה שלו – "מדינת ישראל עד מתי תפקירי אותי?"

בני, אנחנו כלבי השמירה של החופש שלך, אנחנו כאן נעשה הכל, ונלחם עד חורמה, כדי להשאיר את הנושא בתודעה הלאומית, ולא נרפה, ולו רגע אחד, מראש הממשלה ומהעוסקים בדבר.

בני אחי, זה חרות על לוח לבי.

..."ושבו בנים לגבולם"....

שלך,
אחותך אפרת

אבא,

חצי שנה חלפה, ובה ימי חג וימי חול, ימי אבל לאומי וימים של תקווה, ימי ברק וימי שרון, ועוד יום, ועוד יום, ועוד, ועוד... וכל חג, וכל יום, וכל רגע, אנו זועקים ומייחלים, שיהא זה האחרון לפני שובך.

והימים כעת ימי פסח, ובארץ מעגל האימה של חד גדיא מתרחב והולך. ואצלנו, סדר ראשון בלעדיך. סדר ראשון לאחר 26 לילות סדר שלנו ביחד. 26 שנים, שבהן היה נדמה, כי אין דבר יציב ובטוח יותר מליל הסדר. היה נדמה, כי בתוך כל השינויים שעברו על כולנו במהלך השנים, על דבר אחד נוכל לסמוך בוודאות: שבליל הסדר נשב כולנו - אתה, אורי, אמא, אסתר, אני וכל שאר המשפחה, ובניהולך הדקדקני, ההומוריסטי ומלא הקדושה נקרא את ההגדה.
ובכל שנה בירכנו על החופש שניתן לנו, אך טעינו בלוקחנו אותו כמובן מאליו, בחושבנו שהוא שלנו לעד. השנה לא נברך ולא נחגוג. נשוב לברך על החירות רק כאשר היא ואתה תשובו לשכון בשולחננו.
"ונצעק אל ה' אלוהינו", אומרת ההגדה, "וישמע ה' את קולנו... ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים... לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".

ואנו זועקים, אך איננו מבקשים לא את האותות, לא את המופתים, לא את הזרוע הנטויה, לא את היד החזקה, ולא את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ולו תהא זו יד פשוטה אשר תשיבך, ולו יהא זה ראש ממשלה, שליח, מתווך, או כל אדם באשר הוא אדם - דיינו.

איתך היום ובכל שאר הימים,
קרן.