פרשת היעלמותה ומותה של הילדה רוז והסיקור התקשורתי העצום לה זכתה הותיר הורים רבים בדילמה קשה. האם לאפשר לילדיהם להיחשף לאמצעי התקשורת וכיצד להסביר להם כיצד נוצר מצב שבו דווקא שני הדמויות שנתפסות בעיניהם הקטנות כדמויות החיוביות ביותר - האם והסב, רוקמות מזימה שטנית כל כך.
ד"ר חנה צור, מומחית להתפתחות רגשית-חברתית בגיל הרך ומרצה באוניברסיטה העברית, סבורה כי לא נכון לתת לילדים קטנים לצפות בשידורי הטלוויזיה שעוסקים בפרשה. "לפחות לא לילדים עד כיתה א". לטענתה, "הפרשה הזאת עוסקת באחת החרדות הגדולות של כל ילד, החרדה שהוריו ינטשו אותו. במידה והילד נחשף לפרשה יש לשבת איתו ולהסביר לו כי במשפחה שלנו דבר כזה לא יכול לקרות, להציג את המקרה כדבר מרוחק ולהדגיש כמה הדבר מנוגד למתחולל במשפחתו שלו".
לגבי שכיחותם של מקרים של התעללות בילדים בתוך המשפחה טוענת ד"ר צור כי הילדה רוז היתה מצויה בקבוצת סיכון וזאת בגלל היותה ילדה חורגת ומהעובדה שהיא סבלה מליקוי התפתחותי. "מחקרים מעידים על כך שילדים חורגים וילדים בעלי ליקוי התפתחותי נמצאים בקבוצת סיכון גדולה. מקרים כאלו הם לא נדירים. מה שנדיר הוא הקיצוניות של הסיפור, שנובעת מהעובדה שרוז נפלה לידיהם של הורים פסיכופטים".
לא לשקר לילדים
גם ד"ר תום גומפל, ראש החוג לחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית, חושב כי הקיצוניות של הפרשה נובעת "מהצטלבותם של כמה גורמים נדירים. העובדה כי רוז סבלה מליקוי התפתחותי, הוויתור של ההורים על תפקידם כהורים, והסבא, שככל הנראה סובל מהפרעת אישיות". ד"ר גומפל מסכים שיש לנסות להגביל את צפיית הילדים בטלוויזיה, אבל הוא מודע למגבלות שיש בכך בעידן המודרני.
בדומה לד"ר צור מציע ד"ר גומפל לצפות יחד עם הילדים בשידורי הטלוויזיה ולהסביר להם את הפרשה. ד"ר גומפל מתנגד להצגת הדברים "כמרוחקים", ומהגישה "שאומרת לילד כי זה לא יכול לקרות". לדברי ד"ר צור אין טעם לשקר לילד ובמקום זאת יש להדגיש כמה הוריו של הילד אוהבים אותו ואת העובדה כי הם יגנו עליו עד סוף חייהם. "הדבר המפחיד מבחינת הילדים הוא שהם רואים כיצד האם והסבא התנהגו והדבר מערער את כל התפיסה שלהם את מושג המשפחה. אני לא חושב שיש להציג את המקרה כמרוחק אלה פשוט לעשות להם סדר מחדש בבלבול שהם מצויים בו".