אחד אלוהים

הגילוי החווייתי של התשתית הריקה של כל ההוויה הוא גילויו של המקור, של השום-מקום שממנו באנו כולנו. זהו הרחם שמתוכו נולד היקום המתפתח כולו. כל הקיים בקע מתוך לא-כלום. הגילוי החווייתי של תשתית ההוויה הוא רק חצי מהתמונה.

תשתית ההוויה היא המימד הבלתי נגלה של המציאות - הבסיס הסטטי והבלתי משתנה של כל הקיים, שאין לו התחלה או סוף, שמעבר לזמן ולצורה. אבל מתוך תשתית ההוויה הבלתי נגלית הזו נולד היקום הנגלה של ההתהוות - תהליך קוסמי דינמי, שממשיך להתגלות ולהתבטא ללא הרף. כל מי ששואף לדעת לא רק מי אנחנו, אלא גם למה אנחנו כאן חייב להבין מה באמת קרה בהתחלה, באותו שבריר שנייה שבו פרץ לפתע משהו מתוך הלא-כלום.

לפני ההתחלה היה ר?יק. זה היה המצב הכי דומם והכי שליו שיכול להיות, פשוט כי דבר לא התרחש עדיין. לפתע בקע ופרץ דחף - הדחף להתהוות - שמתוכו נולד תהליך בריאה רב-עוצמה. אבל מי או מה יזם את התהליך הזה? איזו אנרגיה או אינטליגנציה בחרה לבצע את קפיצת הדרך המופלאה מהיעדר צורה לצורה? איפשהו, איכשהו, חייבת הייתה להיעשות בחירה.

הפעולה הנועזת הזו, קפיצת הדרך הפתאומית הזו מלא-כלום להכל, יכולה הייתה להיעשות רק על ידי כוח דמוי אלוה. לכן, אני מפרש את המלה אלוהים לא רק כתשתית הריקה של כל הקיום, אלא גם כעיקרון הבריאה - שהוא הדחף האבולוציוני, הדחף להתהוות, הגורם הראשוני, הכוח המניע הבסיסי שמאחורי היקום המתפתח. עיקרון הבריאה הזה לא קיים אי שם, במקום כלשהו למעלה בשמים, אלא נובע מהמימד העמוק ביותר של ההוויה עצמה, שאינו נפרד מתודעתך שלך.

לפיכך, אתה יכול לומר - אם יש לך את האומץ לחשוב במושגים כה נועזים - שבהתחלה, ברגע שבו התרחשה קפיצת הדרך הראשונית מלא-כלום למשהו, אתה ואני היינו שם. כל החומר, כל הזמן וכל המרחב היו יחידה גדולה אחת, דחוסה אל תוך נקודה זעירה אחת. חשוב על כך לרגע: האם יכולת להיות במקום אחר, ברגע שבו נולד היקום? הנקודה האחת הזאת הייתה המקום היחידי שהיה קיים. למעשה, כולנו היינו שם. אנחנו היינו שם, אבל היינו שם כאני. לפני הולדת היקום, האחד עוד לא הפך לרבים. רק אתה היית קיים והיית לבד.

משום שרק אתה היית, המסקנה ההגיונית היחידה היא שאתה החלטת לעשות זאת. לעשות מה? לברוא את היקום. אתה/אנחנו/אני, כאלוהים, או כעיקרון הבריאה, החלטנו להתגלם בחומר. זו אולי מחשבה שערורייתית, הזיה תיאולוגית, אבל אם תתאמץ ותצלול עמוק לתוך החוויה שלך, תגלה שמי שאתה אינו נפרד מעיקרון הבריאה הזה, מהדחף האבולוציוני.

רק דמיין, לרגע, שאתה אלוהים, נח במצב קיומי של אושר מושלם ושלווה מהממת למשך אינסוף עידנים מעבר לזמן. בדממה המוחלטת הזו לא חסר דבר, אין כל תשוקה. דבר אינו קורה. זהו המקום שבו היינו כולנו לפני ההתחלה, לפני המפץ הגדול. שלווה ואושר מושלמים. דממה שאין לה סוף. שרויים באושר עילאי, ללא הנטל של מעמסת הקיום. אך למרות זאת, מסיבה כלשהי, מתוך האושר המושלם הזה החלטנו לברוא את היקום. בחרנו להפוך את גופנו הלא-חומרי ליקום חומרי. יכולנו להמשיך לנוח באושר בהוויה, שקועים במדיטציה על הר?יק למשך אינספור עידנים נוספים של אי-זמן. אבל בחרנו לעשות את הצעד הבלתי נתפש ולנסות ולבטא את מי שאנחנו בתוך החומר ובאמצעותו.

כאשר אתה נח בתשתית ההוויה של עצמך, אתה מתחיל לחוש בעצמך את אותו רגע ממש לפני ההתחלה. בריק הזה אתה חווה שני דברים: האחד – חופש ללא גבולות, שהוא תכונה מובנית בתודעה שמתגלה כאשר היא משוחררת מהמשיכה לכל דבר אחר פרט לעצמה. בנוסף, בשום-מקום הריק הזה קיימת גם תחושה של פוטנציאל אינסופי. אם תכפיל חוויה זו פי מיליארד, אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגיש אלוהים כשהיה שרוי במדיטציה בשלווה מושלמת לפני שנברא היקום: חופש מוחלט...והכל אפשרי. אתה יכול אפילו להיות מטורף מספיק כדי לחשוב שאתה מסוגל לברוא יקום. אינני חושב שמחשבה אמיצה או נועזת מזו חלפה בראשו של מישהו אי פעם וסביר להניח שמעולם לא תחלוף.

איזה אתגר יכול להיות גדול יותר מאשר לברוא משהו מתוך לא-כלום, ליצור יקום חומרי לפני שאפילו היינו קיימים כחומר? ובכל זאת, החלטנו לעשות את הצעד הבלתי נתפש הזה. איך אנחנו יודעים זאת? כי זה קורה. כי אנחנו כאן, עכשיו, 14 מיליארד שנים מאוחר יותר, עוסקים בשאלה הזו. ובהתחשב בעובדה שברמה העמוקה ביותר של התודעה עצמה קיים רק אחד והאחד הזה הוא מי שאתה תמיד, יהיה עליך להסיק שלכל אורך התהליך - החל במימד האינסופי שמעבר לזמן לפני ההתחלה, דרך הבחירה להפוך מישות לא חומרית לחומר ועד לרגע זה – רק אתה לבדך אחראי לכל. מי עוד יכול להיות אחראי לזה אם לא אתה?

זהו מאמר מתורגם. השימוש בלשון זכר במאמר זה נעשה מטעמי נוחות בלבד. המקור האנגלי פונה במידה שווה לגברים ולנשים.