תנו לנו מנהיג אמיתי

אזרחי ישראל עייפים. עייפים מאמירות סתמיות, הנאמרות שוב ושוב עד שנדמה כי כבר שמעת אותן בעבר, רק לא כל כך ברור מי היה הדובר. עייפים מאי הוודאות לגבי המצב בגבולנו הצפוני, כמו גם אי הוודאות מהמצב ברצועת עזה. מאוכזבים ומרגישים מרומים בכל פעם שמזכירים עסקת שבויים ( כי די, מתגעגעים לגלעד וכועסים על האופן בו חזרו אודי ואלדד). עייפים גם ממצב הרווחה, מדו"ח העוני, ומהבורסה שלא מתאוששת. עייפים גם מהתאונות בכבישים, מערכת חינוך קורסת, ומערכת בריאות חולה. וכאילו לא די בכל אלו, אותם מנהיגים שאליהם היינו רוצים לשאת עינינו, עסוקים בחקירות בחדרים אפלים (או בלשכה המפוארת, תלוי בתפקיד אותו נושא מושא החקירה). וגם אוגוסט עכשיו, חם ולח.

ולעייפות המצטברת מזדחלת עכשיו מערכת בחירות מקדימות. היא חשובה, משום שהיא אמורה להיות התחלה של תהליך שבסופו יבחר מנהיג אמיתי. כזה שיתווה את הדרך, יוביל, ילהיב וילכד ובסוף גם ישיג את כל מה שכל כך חסר לנו. כאזרחי מדינה דמוקרטית חשוב לנו החופש, אולם חשוב לא פחות המנהיג. כזה שידע לקבל את ההחלטות הנכונות. הספרות בנושא קבלת החלטות עמוסה במודלים האמורים להוות כלי עזר למקבלי ההחלטות. מקבל ההחלטות עומד לעיתים מבולבל מול הצורך לבחור במודל המתאים: האם לסיטואציה ולאילוצים בהם הוא פועל מתאים המודל הרציונלי, המודל הבירוקרטי, המודל הפסיכולוגי או מודל עץ החלטה החביב והידידותי לשימוש.

מעניין לציין דווקא בהקשר זה את מודל השלבים בקבלת החלטות אתיות. כי בעת בה מנהיגנו מקבלי ההחלטות עומדים לחקירה על פעולותיהם הבלתי מוסריות לכאורה, הרי שאחד השלבים במודל קבלת החלטות אתיות מדבר על האדם "בעל הסגולות הטובות". דהיינו, באם מקבל ההחלטה היה בעל סגולות טובות, כמו: יושר והגינות, חוכמה וידע, אומץ וגבורה, אמפטיה וחמלה – מה היתה ההחלטה אותה היה מקבל בבחירה בין אלטרנטיבות שונות. ואנחנו, כאזרחים, רוצים מנהיג שיקבל החלטות לא רק על סמך מחשבה כיצד היה נוהג "בעל הסגולות הטובות". אנחנו רוצים בדיוק אותו – את בעל הסגולות הטובות. בכל פעם, לפני מערכת בחירות, נפתח הדיון המחודש במי הוגן, מי הספיק פחות "להתלכלך", למי יש פחות חקירות משטרה ברקורד הציבורי שלו. הבעיה היא שמהר מאוד הדיון מוסט למציאות העכשווית האפורה והמאוד לא אוטופית.

הבחירות המקדימות במפלגת קדימה מציגות את המתמודדים תחת תוויות מוכרות ולעוסות: ציפי לבני - האישה חסרת הניסיון הביטחוני (גם אם היא מדגישה לא פעם את עבודתה הקצרה במוסד בעבר), מול שאול מופז – הגבר הביטחוניסט, שכיהן בעברו כרמטכ"ל וכשר הביטחון. הצברית נסיכת האצ"ל והליכוד לשעבר, (בתו של הח"כ לשעבר איתן לבני), מול העולה מאירן שפילס דרכו לצמרת. בסופו של דבר, תוויות אלו ואחרות מנסות לפלס דרכן לפחדים הכמוסים של כל אחד מאיתנו. אנשי יחסי הציבור של המועמדים ינסו בכל כוחם לפרוט על פחדינו, על רגשותינו ולא פחות על הסטריאוטיפים שלנו, והשאלה הגדולה תהיה האם כל אחד מאיתנו הוא אדם בר דעה המסוגל לקבל החלטה נכונה בזמן הנכון. כי באופן מדהים למדי, אנשי יחסי הציבור של הפוליטיקאים, והפוליטיקאים עצמם, סומכים על כך שאיננו מסוגלים לקבל החלטה. מה שיותר חמור, הם די בטוחים שרובנו סובלים משכחה חריפה. הרי אחרת כיצד ניתן להסביר את עזות המצח של פוליטיקאים דוגמת נתניהו וברק, שסיימו את הקדנציה שלהם בראשות הממשלה בקולות צורמים, והנה שמים עצמם באופן הטבעי ביותר כמועמדים לגיטימיים. מה, באמת שכחנו? או שאולי היה כל כך רע עד שבחרנו להדחיק ולשכוח? וכל זאת כמובן מבלי לגרוע מהרקורד החיובי שיש למועמדים אלו בתפקידים אחרים אותם מילאו.

זו אולי הסיבה מדוע הפעם תשומת הלב ניתנת למועמדים בקדימה. הם עוד לא היו שם בתפקיד. אין לנו מה לשכוח. יש לנו רק לבחון את הנסיון האמיתי אותו צברו, ולקבל את ההחלטה המתאימה. לבני נתפסת כמועמדת בעלת ידע, היודעת לפתח קשרים עם קולגות (ראו התנהלותה מול מנהיגי העולם), וכמי שצלחה בהצלחה את תהליך הפרטת חברות ממשלתיות בהיותה מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות. היא מילאה שורה של תפקידים כשרה במשרדים שונים, ובכל זאת לא נדבק בה כתם שלילי באף אחד מהם. אז אולי קשה לדמיין אותה בכיכרות עומדת ומלהיבה את הקהל המשולהב, אבל אנחנו לא ארצות הברית, אנחנו לא מחפשים כריזמה, כבר אמרנו, אנחנו מחפשים מי שידע להחליט. נכון, היא אישה, ומאז גולדה מאיר לא היתה אישה בישראל שמילאה תפקיד בכיר כממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, והיא לא כיהנה כשר בטחון או כרמטכ"ל. השאלה האמיתית שתישאל תהיה לא האם עם ישראל מוכן למנהיגה אשה, אלא האם אנו באמת מוכנים למנהיגות "אחרת". לא דורסנית, לא בטחוניסטית, אלא כזו של רקורד מקצועי. מחשבה כזו חלפה בראשנו לפני מלחמת לבנון השניה.

השאלה היא האם טראומת המלחמה תחדד את הצורך במנהיג ביטחוניסט, או להיפך, תחדד את הצורך במנהיג איכותי, אשר ישכיל לגבש סביבו צוות מקצועי ולהוביל אותו. ואם בהחלטה מודעת, נחשוב כי עם כל החשיבות המיוחסת לבעיות הפנים, מה שעומד בראש מעיינינו הוא המצב הביטחוני (אירן, סוריה, חיזבאללה, חמאס), ואנו זקוקים למנהיג ביטחוניסט, רק בשביל השקט שלנו. האם יוכל להיות זה מופז שהוא אכן בעל רקורד, אולם קולו כמעט ולא נשמע במלחמה האחרונה, והיו לו הזדמנויות להשמיע אותו בפורום מקבלי ההחלטות. דווקא עכשיו הוא כן משחרר הצהרות, כאלו שמקפיצות מיד את מחירי הנפט בעולם, אבל זו לא חוכמה גדולה להצהיר הצהרות כשאתה לא נדרש גם לבצע.

רצינו כולנו מנהיג טהור ומורם מעם, אנו מתגעגעים למנהיגים של פעם, שנתנו לאזרחים הרגשה שיש מי שמטפל בהם, אולם חובה עלינו בסופו של דבר לבחון את המציאות בה אנחנו חיים, ולבחור את המנהיגה שעדיין לא דבק בה רבב. לצדה יכהן כמספר שניים "הבטחוניסט" שיספק איזון לחשש מחוסר ניסיונה של ליבני.


* ד"ראורנה לביא שטיינר היא סגן דיקאן בית הספר למינהל עסקים במרכז ללימודים אקדמיים