יש במה להתבייש, וזה לא בסרבנים

סהר ורדי, סרבנית מצפון לשירות צבאי, הלכה אתמול לכלא, בראש מורם ובעיניים פקוחות. זה היה מעשה חשוב, ולא רק בשבילה אישית. כתופעת לוואי, היא גם גרמה לענת קם, בוגרת אותו התיכון הירושלמי שסהר למדה בו, להתבייש. זה חשוב להתבייש לפעמים, והרי לא חסר במה להתבייש. ענת קם בחרה להתבייש דווקא בסהר.

כשהייתי אתמול בהפגנת התמיכה לסהר, לפני כניסתה לכלא, שמעתי את המילה הזאת הרבה: "תתביישו לכם", "אני מתבייש בכם", "אתם בושה למדינה" וכך הלאה. אני דווקא גאה, לא בצורה גאוותנית או יהירה מדי, אבל כן במידה. גאה על כך שסהר ויתרה על חותמת הכשרות הצבאית שלה לטובת אחריות חברתית ארוכת טווח ומושכלת, גאה על כך שהיא בחרה בדרך לא אהודה ורצופה מהמורות, כי היא עדיין לא התייאשה לגמרי ממה שקורה פה, גאה כי היא מנסה בכל כוחה לשנות ולהשפיע על המציאות, גם אם זה מנוגד לנורמות.

סהר דווקא לא שכחה ש"עד לפני שנייה אי אפשר היה לעלות על אוטובוס בעיר הזאת... בלי לסכן את החיים" (כדבריה של קם), היא פשוט חיברה אחד לאחד והבינה למה זה היה ועדיין כך. סהר, שאותה הכותבת מאשימה באגואיזם, לא חיכתה עד גיל 18 בשביל לתרום לקהילה ולחברה שלה. לא חיכתה שהצבא ילמד אותה "ערכים", היא בנתה אותם לעצמה ויצאה לבדוק מה קורה בחצר האחורית של אותה עיר, שבה היא מתגוררת.

היא גילתה למשל שמזרח ירושלים הוא שטח שנכבש וסופח ע"י ישראל בניגוד למוסר, להיגיון וגם לחוק הבינלאומי. היא גילתה תושבים, חסרי אזרחות, חסרי זכויות כמעט, מוגבלים בתנועה ובחומות שישראל טרחה לבנות סביבם, שמפרידות אותם גם מערים אחרות בגדה וגם משאר העיר ירושלים. היא גילתה מדיניות גזענית של הריסת בתי פלסטינים בלבד. היא גם ראתה את אותו הצבא שאמור היה להגן עליה, כך שמעה, עומד במחסומים בתחומי הגדה ונותן רק למתנחלים לעבור, שומר על חומה שמטרתה סיפוח נדל"ני של קרקעות של פלסטינים, ראתה אותו יורה ופוגע בה ובחבריה, בהפגנות לא אלימות ומחוץ להן (כמו במקרה של אחמד מוסא בן ה-10 שחיילים ירו כדור בראשו והרגוהו לא מזמן בניעלין).

"אני לא פחות שמאלנית מסהר ורדי", כותבת קם. ובכן, הסירוב (ו/או הבחירה) הוא לא תחרות שמאלנות, מי מפגין יותר, מי סובל יותר, מי למד בבית ספר אליטיסטי יותר. הסירוב המצפוני הוא תגובה מוסרית למציאות המרה של כולנו. וכולנו, גם כשאיננו רוצים לדעת, גם כשאנו מעדיפים להסתתר מפני המציאות הזו מאחורי הסיסמאות שלימדו אותנו לדקלם, מושפעים ממה שקורה בשטחים ברגעים אלו ממש.

סהר ורדי כתבה במכתבה לשר הביטחון: "אני מדברת על האחריות האנושית של אדם שלא לפגוע באדם אחר. מעגל הדמים שאני חיה בו, המורכב מחיסולים ופיגועים והפצצות ויריות וקורבנות רבים יותר ויותר משני הצדדים, הוא מעגל המונצח על ידי הבחירה של שני הצדדים לנקוט באלימות, בחירה שאני מסרבת לקחת בה חלק".

אפשר להגיד שזהו תירוץ נוח, אבל זו תהיה טעות. אנשים לא מכניסים עצמם לכלא מטעמי אגואיזם. אנשים לא בוחרים לשמש מטרה נוחה לציד מכשפות אלא אם כן הם מאמינים בלב שלם בערכים האמיתיים שבשמם הם עושים זאת.

ואחרי כל זה, אני חייבת להגיד שגם אני מתביישת. לא, לא מתביישת כי במשך כל הפגנת התמיכה בסהר, שהתקיימה הבוקר, אנשים הרשו לעצמם לקלל אותי ולהגיד לי להתבייש, ואפילו לא באלימות הפיזית שחלקם בחרו לנקוט כלפינו. אני מתביישת בכך שבמדינה שבה אני גרה, מצפון הוא סיבה לבושה. אני מתביישת שבחברה הזו הצבא נתפס כערך עליון, בלי ספקות או שאלות. אני מתביישת כי אחריות חברתית אמיתית כבר מזמן לא בלקסיקון של אף אחד, כי אנשים חושבים שהם משרתים את השנתיים – שלוש שלהם בשירות הצבאי, והנה הם יצאו ידי חובתם, כאילו בכך התחילו וסיימו איזושהי מחויבות חברתית עמוקה.

אני מתביישת אבל עדיין לא התייאשתי, כי הרי זוהי המחויבות החברתית האמתית שלנו, של "הנוער של היום" – לעשות הכל על מנת לשנות את המציאות הזו למציאות צודקת וטובה יותר.

* רז בר-דוד ורון, מחותמות "מכתב השמיניסטים" לשר הביטחון, היא סרבנית מצפון האמורה להתגייס לצה"ל בחודש נובמבר הקרוב.