כוס ובחורה

כל בוקר כשאני יוצאת מהבית אני עוברת ליד הקפה הזה שהוא יושב בו, בית קפה שכונתי חביב שקיים כבר שנים והצליח לאמץ לעצמו אופי מאד ביתי ומיוחד, קצת כמו להיות בחוץ ולהרגיש בבית, בכל שעה של היום תמצא את אותם אנשים שיושבים בדיוק באותה שעה כל יום, אנשי הקפה של הבוקר, אנשי ה"קפה לקחת", אנשי הצהרים של העיסקית, אלה של הקפה של אחרי העבודה ואלה שיורדים להתאוורר סתם כך באמצע היום. הוא היה מהאנשים של הבוקר, יושב לבד עם הקפה והעיתון.

כל בוקר במשך שנתיים מאז שעברתי לגור בשכונה הייתי עוברת ומהנהנת לו לשלום והוא היה מחזיר לי חצי חיוך עם מבט חודרני שרוצה כמו לומר דברים ועוצר את עצמו, הכי רחוק שהגענו היה לשאול מה נשמע , אבל בלי להכנס לזה באמת, אנחנו כבר מכירים אבל רק במבטים

הייתי ממשיכה ללכת בידיעה ברורה שהוא עדיין מסתכל עליי הולכת, בוחן את צעדיי המתרחקים. כל בוקר זה היה ככה ואני לא אשקר, אהבתי את זה, זה החמיא לי, זה היה מסתורי, זה היה קסום והכי הכי כיף היה שזה נשאר ככה, לא ידעתי מה עומד מאחורי החיוך הזה שלו, מאחורי המבט המהפנט, לא ידעתי בוודאות אם אני בכלל רוצה לדעת, היה לי יותר נוח לחשוב שהוא כנראה תפוס, לא טרחתי לברר אפילו,לא ידעתי עליו כלום, אבל העיניים שלו אמרו לי שזה מצב סטטי, ואני השלמתי עם המציאות ובחרתי לטעום ממנה רק את החלק הטוב, אז כך זה היה וכך זה נשאר במשך שנתיים.

בוקר אחד עברתי שוב במסלול הקבוע שלי, מבטי נתפס בו תוך הרגל והתכוננתי להנהן באוטומט, הוא הרים אצבע מזמינה וסימן לי להתקרב, במחשבה אינטואיטיבית ראשונה חששתי מלהתקרב, לא רציתי שישתנה לי הסטטוס הקיים, היה לי נעים איתו, אבל זה היה חזק ממני, התקרבתי לעברו מהוססת, "מתי תשבי איתי לקפה?" שאל, "אממ לא יודעת, אני קצת ממהרת לעבודה , אתה יודע.." עניתי, "אוקיי אז תודיעי לי כשיתאפשר לך, את יודעת איפה למצוא אותי, כן?" אמר, "בסדר" השבתי והלכתי לדרכי, יודעת שעיניו נעוצות בגבי כתמיד, מלוות אותי עד שאצא מטווח הראייה.

כל אותו היום זה צף לי במחשבות, מה הוא רוצה? מה השתנה פתאום אחרי שנתיים של מצב סטטי? למה הוא רוצה לשנות את המצב הזה? אני רוצה שזה ישתנה? הוא בכלל אופציה מבחינתי למשהו בר ביצוע? אל מי אני יהנהן כל בוקר אחרי שישתנה לי המצב הזה? אליו? הוא כבר לא יהיה מסתורי אחרי הקפה הזה, יהיו מילים מאחוריו, שמות, פרטים מזהים והחלפת אינפורמציה שתהרוס את כל המיסתורין, זה כבר לא יהיה רק מבט, זה יהפוך למשהו אחר, אישי יותר, אני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על זה, אבל סקרנותי לא תתן לי להתחמק מההזמנה הזו לקפה, אני אשבר ואשב איתו לקפה וחומת האנונימיות תשבר.

החלטתי לקחת קצת זמן כדי לבשל את הרעיון, רציתי שזה יהיה מתוכנן, רציתי להגיע ערוכה למפגש, לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לעבור על כל סימני השאלה שהיו לי כל אותן שנתיים. שבועיים אחרי כן המשכתי יום יום לעבור במקום כהרגלי, עוברת, מהנהנת וממשיכה, כמו מעכבת את הקץ של האנונימיות והמיסתורין, כמו לוקחת עוד טעימה מהלא נודע, לפני שיתפוגג.

תחושת מבטו המלווה אותי בדרכי היתה חזקה מתמיד, כמו נושפת בעורפי ודוחקת בי להענות כבר להצעתו, להפסיק עם המשחק, לשחרר את המגננות, להפסיק לדחות את המועד ולהגיע בוקר אחד, לשתות איתו קפה ולתת למיסתורין להתפוגג. קבעתי לי מועד מתוכנן למפגש, לא היה צורך להודיע מראש, "פשוט תשבי איתי לקפה" הוא הריי אמר, שיננתי את הטקסטים שאני רוצה לומר, את השאלות שיש לי לשאול ואת התשובות שאתן לשאלות שעשויות להיות מופנות אליי, בלילה שלפני המועד המתוכנן התקשיתי להרדם, היה לי קשה לקבל את השינוי שעתיד לקרות, החלטתי להיות אמיצה, מחר זה יהיה מאחוריי.

הבוקר הגיע ואני יצאתי לדרכי לכיוון הקפה, הוא ישב שם כתמיד, על פניו נראה היה כי הוא מחכה כבר לרגע שיגיע, שאתגבר כבר על כל החששות והמחסומים ואשב איתו, ניגשתי אל שולחנו והתישבתי מולו, אני מחייכת והוא מחייך אלי בחזרה, אני קצת נבוכה, הוא משדר ביטחון ומסמן למלצרית להגיע ומבקש קפה בשבילי ואחד נוסף בשבילו, הוא נשען על כסאו לאחור ומצית סיגריה, בוחן אותי במבטו ואומר "אני שמח שהצטרפת אלי סוף סוף, רציתי לדבר איתך על התחום שאני עוסק בו, אני מעצב שיער, רציתי להציע לך להגיע אלינו למספרה בצפון העיר, אישתי פיתחה תערובת חדשה של צבע לשיער שיכול מאד להחמיא לך, מה את אומרת? תבואי?"