נגעתי באדום!

כשהיינו קטנים ידענו ליישב ויכוחים רציניים כמו מי יספור במחבואים, באופן מאד פשוט: צעקנו "לא סופר/ת!", והאחרון שלא הספיק לצעוק היה הסופר. גם ויכוחים אחרים יושבו בצורה דומה: כדי שהחלטה כלשהי (למשל: מי יהיה ראשון במשחק כלשהו) תקבל תוקף, היה צריך לגעת באדמה ולצעוק "נגעתי בארץ". והיו עוד כאלה: "בלי טיפקס", "בלי מחק", "בלי חרטות" וכו', כולם נאמרו באותו ניגון תפילתי-משהו, כאילו מדובר בשבועה. בתור ילדים, למילים האלו היה כוח: כך כל ילד יכול היה לסיים ויכוח בכבוד, כי אחרי משפט כזה לא היה יותר טעם להתווכח.

גם בתור מבוגרים אנחנו מאמצים משפטים כאלה. נכון, הם יותר הגיוניים ואפילו יש להם משמעות לפעמים, אבל עדיין – אם מישהו רוצה לסיים ויכוח ולצאת מזה בזול, לחסוך לאגו שלו פגיעה או סתם לסיים דיון על נושא שהוא לא אוהב, הוא צריך רק לזרוק שילוב מסוים של מילים שאחריו הויכוח מסתיים. הנה כמה כאלה, שלא באמת מאפשרים לנו שיח.

זו הגישה הפשרנית. הנוקטים בה הם לרוב אנשים שחוששים מוויכוח אמיתי, מהותי, כזה שיורד למהותו של עניין ויכול לערער את ההשקפות הישנות והמקובלות שלהם. כל דיון ערכי הופך אצלם ל"דעה אישית" ותו לא; הם לא מאמינים ביכולתם לשנות משהו בהשקפותיו של אדם אחר. אנשים כאלו לרוב רוצים להימנע מהוויכוח, פשוט כי הם לא רוצים לגלות שטעו.

זהו השלב המתקדם של האדם הפשרני. הוא לא רוצה להתווכח - לא משום שהוא בטוח שהוא צודק (כי אז לא היתה לו בעיה להעלות טענות) אלא כי איפשהו, בתת מודע, הוא חש שיש סיכוי שמישהו ישנה את דעתו. והוא פוחד מזה. לא סתם פוחד – מבועת! אז במקום להיפתח לדעות חדשות, הוא מעדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבצר בעקשנות.

אנשים שאומרים כאלה משפטים בטוחים שעם מילה ארוכה דיה הם יצליחו להפחיד את כולם מספיק בשביל לסיים את הויכוח, ואולי אפילו לצאת צודקים. הם אוהבים לזרוק ביטויים גדולים ומילים ארוכות, ובזמן שחבריהם לשיחה המומים ומנסים להבין מה לעזאזל הקשר, הם ממהרים להעביר נושא.

את זה אומר האדם הרלטיוויסטי - הוא גם יגיד לכם שאין אמת אחת, וכל אחד מאמין במה שהוא רוצה, וכל אדם חי את חייו כראות עיניו ועושה מה שמוסרי בעיניו, ואסור להפריע לזה חלילה בכל מיני טיעונים. מה שזה אומר בתכל'ס, זה שהוא לא הצליח להיסגר על עצמו. לאדם זה אין דעה: אם הוא חושב שכולם צודקים, משמע - הוא אינו חושב שהוא צודק. ואם הוא לא חושב שהוא צודק, למה הוא טורח להכנס לדיון? נכון שצריך להשאיר פתח לדעות של אחרים, אבל אם אתה לא חושב שלדעתך יש זכות קיום בפני עצמה, אז ידידי, תגדל חוט שדרה.

נכון, אני לא. אבל דעה מבוססת לא צריכה להתבטל רק בגלל שמישהו לא מסכים איתי. אם אני מאמינה שגישה אחת נכונה יותר מהאחרת, למה שלא אנסה לשכנע - ואף להשתכנע בידי אחרים?
זו לא כפיה. קוראים לזה שיחה. נסה את זה פעם.

סבבה. נכון. תודה שהארת את עיני!

ואני נורא אהבלה. פשוט נולדתי ללא יכולת לקלוט מצבים מורכבים, אז אל תטרח לנסות להסביר. תודה וסליחה שבזבזתי את זמנך.

אני מודה שיוצא לי להשתמש די הרבה במשפט הזה. הוא מאפיין אנשים שלא הצליחו לשכנע אבל לא התייאשו מלנסות, גם כשאין טעם. זו דמגוגיה זולה דווקא משום שהוא כה פשוט – היזהרו מפניו.

אז תשאלו, מה רע בלסיים ויכוח בקלות? ובכן, הרע הוא שמשפטים כאלה עלולים להפוך דיון ממשי לויכוח-סרק שטחי. כשויכוח מתנהל בצורה טובה וידידותית, הוא כמו ספורט מילולי. הוא יכול לשנות עמדות, לחדד דעות ולתת פרספקטיבה שונה, ובכלל, חשוב להתווכח כדי למנוע מהמוח להתנוון. זה הרבה מעבר ללזרוק דעה וללכת, יותר עמוק מלצעוק ולהתלהם. להתווכח משמעו לא רק להביע את דעתך, אלא גם להקשיב לדעותיו של הצד השני. כשאתם נכנסים לויכוח, היו נכונים להשתנות; ויכוח אמיתי הוא כזה שמתנהל בראש פתוח, עם בטחון בעמדה שלי ופתיחות לקבל עמדות של אחרים. תהיו נכונים להתעמק. אל תתנו לויכוח להפוך לשטחי, כי אז הוא מיותר.

כמו בכל ספורט אחר, גם בויכוחים צריך להתאמן על מנת להשתפר. אל תהססו להתווכח בכל הזדמנות – החל מהכלכלה, דרך טלוויזיה וכלה ב"האם צהוב הוא הורוד החדש" – רק תעשו את זה בצורה תרבותית: אל תהיו דמגוגים, אל תורידו את הויכוח לפסים אישיים ותנו לבן שיחתכם את הכבוד הראוי לו.

ואם אתם חושבים אחרת – זה בסדר, אתם לא חייבים להסכים איתי, זה נושא נורא מורכב. ובכלל, כולם צודקים.