למה נדמה לנו שמערכת החינוך כושלת

באיחור מה, אולי בגלל האולימפיאדה או המלחמה בגאורגיה, נפתח השבוע הטקס השנתי של איומים בהשבתת מערכת החינוך. הרשויות המקומיות תובעות עוד כסף, ארגון ההורים מתעקש לשלם פחות כסף והמורים - הם כנראה מחכים לתזמון המושלם כדי לדרוש את יישום דו"ח דברת, או דו"ח שנהר, או דו"ח ועדת ההיגוי להיפוך הפירמידה בחינוך (מי שאינו מאמין שיש דבר כזה, מוזמן להריץ חיפוש בגוגל). בשבוע שנותר עד לפתיחת שנת הלימודים, יודיעו כל הצדדים שהפעם הם מוכנים ללכת עד הסוף, יו"ר ההסתדרות יידחף לאיזו מהדורת חדשות, ראש הממשלה ייכנס בעובי הקורה והילדים ילכו לבית הספר ב-1 בספטמבר. עם ישראל הרי מפורסם בשמירת המסורת שלו.

מעבר לניסיון המובן לנצל את הנסיבות כדי להרוויח כמה לירות ומעט פרסום, הטקס השנתי הזה משקף דאגה אותנטית ממצבה של מערכת החינוך. הדאגה הזו הוא גורם מאחד נדיר שחוצה את כל המחנות בחברה הישראלית: ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, מתנחלים, פוסט-ציונים ודליה איציק - כולם מקוננים בקול אחד על איכות בתי הספר הממלכתיים, רמת המורים והישגי התלמידים.

מה שמשבש מעט את התאורים הקודרים אודות הידרדרות הנוער, הוא מצבה הכלכלי של המדינה. ישראל נמצאת בעיצומו של שגשוג חסר תקדים, רמת החיים היא מהגבוהות בעולם, ומעמד הביניים נהנה מהיצע מסחרר של בידור ומזון עילי. היה קל הרבה יותר להסביר למה חינוך ירוד הוא מזיק, אילו ניתן היה להדגים את תוצאותיו בנתונים כלכליים מוצקים ולא רק בסיפורי זוועה על ילדים שלא שמעו על אברהם אבינו ומתקשים בחילוק ארוך. הנוער המקומי אמנם נשמע בור ועילג מאי פעם, אבל התחושה הזו היא נחלתו של כל דור ודור משחר ההיסטוריה. היה נוח הרבה יותר, אילו יכולנו להראות את הברכה המעשית שהייתה צומחת לנו מדור צעיר רהוט, יודע ספר וחד מחשבה.

לכאורה, התשובה ברורה: שוו בנפשכם כמה מענגים היו החיים כאן, אילו הפריחה החומרית הייתה מלווה בהתחדשות אינטלקטואלית. במקום לבלות בקניונים, היו משפחות מבקרות במוזיאונים ושומעות יחד קונצרטים בחיק הטבע. במקום לשבת במסעדה סתמית ולשמוע את הטף מלהג על פיגול הריאליטי התורן, יכלו הורים לרוות נחת משעות של שיחה תרבותית סביב שולחן האוכל הביתי. הכל היה כמו עכשיו, אבל נעים, רגוע ומספק יותר. הלב נחמץ ממש מהידיעה שכל מה שמפריד בינינו לבין גן העדן הזה, הוא מערכת חינוך טובה.

למרבה המזל, אפשר להתנחם בעובדה שיש עוד מכשול בדרך להגשמת החזון האוטופי הזה: הוא בלתי אפשרי. לא מדובר על קושי טכני כמו ביורוקרטיה או סדר עדיפויות לקוי של פוליטיקאים, אלא בחוסר היתכנות בסיסי. חברת השפע המערבית פשוט אינה מסוגלת להתקיים בצוותא עם חינוך עממי ברמה גבוהה. היא יכולה להכיל בקלות איים של השכלה ורוחב אופקים; היא אפילו זקוקה להם כדי להתפתח; אלא שברמה ההמונית, תרבות הצריכה נשענת על חיילים בורים, חסרי כישורים אינטלקטואלים ונעדרי חשיבה ביקורתית. בלעדי הגייסות האלה, אין סיכוי לשמר את הצמיחה המתמדת במדינות המפותחות, צמיחה שנשענת על צריכת יתר ועודף ייצור.

אפשר להבין ללבה של אם אשר מקוננת על הכלים הדלים שקיבל בנה בבית הספר, אבל הקינה הזו מתעלמת מהתפקיד החשוב שמיועד לאותו בן בכלכלת השפע: כשיגדל ויעמוד ברשות עצמו, הוא יצטרך להתלהב ממבצעי 3 במחיר 2, בלי יכולת לחשב את ההנחה האמיתית; לפתוח את החוברת החודשית של חברת האשראי ולהנהן למראה הסיסמא "קניות זה אושר"; אסור יהיה לו להבין שמבצעי "שלם מתי שתרצה" והלוואות לצורך כיסוי המינוס בבנק, הם אחיזת עיניים; הוא יידרש לקנות צעצועי פלסטיק עצומים לילדיו ומכשירי חשמל מעוצבים לעצמו, למאוס בהם תוך שבוע ולרוץ לקניון כדי לרכוש חדשים.

יצפו ממנו להיות חדור מוטיבציה לעבוד מבוקר ועד ליל, כדי לקבל דריסת רגל בעולמות נוצצים שנפתחים בפניו לכמה שניות בהפסקות פרסומת, האם הבוכייה צריכה לזכור שילדה הוא אמנם אדם בפני עצמו, אבל גם חלק מתל נמלים ענק שמתקיים בזכות ההתמסרות של יושביו לאתוס של חברת הצריכה.

מובן מאליו שהירידה המתמדת באיכות החינוך וההוראה בארץ, אינה פועל יוצא של יד מכוונת. צריך להיות פרנואיד כדי להאמין שהתאגידים הגדולים מתאמצים לדכא את המחשבה הביקורתית וההשכלה. סביר הרבה יותר שהתהליך הזה הוא עוד ביטוי לתפקוד של החברה כגוף חי, שווי משקל דינמי בין כוחות שקיימים מעל לרמת הפרט. חברת השפע זקוקה למעט מוחות חריפים ויצירתיים ולהרבה צרכנים צייתנים מזוגגי עיניים. בינתיים, מערכת החינוך שלנו מספקת את הצורך הזה בצורה מזהירה. מעטים יודעים שתלמידים ישראלים זכו השנה במקומות ראשונים באולימפיאדת המתמטיקה בספרד, אולימפיאדת מדעי המחשב בקרואטיה ותחרות טכנולוגית יוקרתית בסין. תעשיית ההיי-טק הציונית שומרת על מעמדה הבכיר בעולם, מעצבים ישראלים זוכים בקביעות בפרסים בינלאומיים והצצה לאתר "במה חדשה" מגלה שלצד עדרי הנוסעים למועדוני "הכל כלול", פורחת כאן שכבה של יוצרים צעירים ומבריקים.

אין ספק שבעולם אידיאלי, אפשר היה לשלב בין שפע חומרי לבין השכלה עממית וחינוך המוני לחשיבה רציונלית. דא עקא שהחברה האנושית, מטבעה, דורשת מהפרט פשרות שיעזרו לקדם את טובת הכלל. לפני עשרים שנים, דקלמו כאן מורים את המשפט "טוב למות בעד ארצנו". היום, אנחנו מבקשים מהנוער להיות דביל. כלל לא בטוח שמדובר בהידרדרות.