"מכל יצירות האדם אני אוהב
את אלה שהשתמשו בהן.
סירי הנחושת עם הצלקות והשוליים המשוטחים,
סכינים ומזלגות שידיות העץ שלהם
ניטשטשו מהרבה ידיים: צורות כאלה
נראו לי האצילות ביותר. כך גם אבני הפינות מסביב לבתים ישנים
שנשחקו מהרבה רגליים, נלטשו נמוך
והצמיחו פקעות דשאים ביניהן, אלה
יצירות מאושרות".
ברטולד ברכט, מתוך: "מכל יצירות האדם", "גלות המשוררים".
האופן בו הזמן החולף חורט את עצמו על קרש החיתוך, ספר ממורט, מלא הערות שוליים, פיסות נייר וכתמים ישנים. הבלאי הפיוטי המשתלט לאיטו על נעליים, איפה היינו בתוכן? על אילו אדמות ורצפות שחקנו אותן? איך עטו על עצמן אט אט את צורת כף רגלינו, התמסרו לה. אלה החיים שלנו שנטבעו בהן.
לא בכדי מקשר ברכט חפצים שכאלה עם תחושה של אושר. זהו האושר שבהגשמה, מיצוי מלא של המהות, של מעורבות עמוקה ומתמשכת עם החיים המוחשיים. מעורבות שאינה תופסת את קדמת הבמה ואינה תובעת לעצמה תשומת לב וכבוד, אבל היא תומכת חיים ומאפשרת חיים.
צעצועים חד פעמיים
אנחנו כבר כמעט ולא נחשפים לאיכות זו של חפצים בחיי היומיום. מה שהיה מוכר כל כך לברכט בגרמניה של אמצע המאה שעברה הופך נדיר. העולם מגביר בהתמדה את קצב היצור והצריכה של דברים, כאשר בו בזמן ובאותה התמדה, האיכות של כה רבים מהם יורדת ואורך החיים שלהם מתקצר עד גיחוך.
אפילו ילדים עניים בעולם המודרני לא נתקלים כבר לרוב, ב:"סכינים ומזלגות שידיות העץ שלהן נטשטשו מהרבה ידיים", אלא , אולי, בסכינים ומזלגות מפח דקיק וגרוע, המתעוותים ומתעקמים כבר מהשימוש השני, או בצעצועי פלסטיק מסין שמתפרקים עוד לפני שמספיקים להבין איך משחקים בהם.
תרבות ה"השתמש וזרוק", מעבר לכך שהיא מזהמת ומכלה את משאבי כדור הארץ, מרחיקה אותנו מיצירת קשר מתמשך ואינטימי עם חפצים, או אולי, עם עולם החומר בכלל.
אם כל פעם שאנחנו שותים משהו בעבודה אנחנו שולפים כוס פלסטיק חד פעמית מהמתקן ומיד זורקים אותה, לא רק שיצרנו מפגע, אלא גם ויתרנו על הנעימות שבבחירת הכוס הפרטית שלנו, שיש לה צבע ואופי ומרקם ונוכחות, שהשימוש החוזר ונשנה בה יכול לתת לנו תחושה של בית, של שייכות וזהות.
או, אפילו, איכות של טקס.
אם בכל פעם שהילד מראה סימן של בדידות ושעמום נספק לו משחק, צעצוע או אמצעי בידור והפעלה חדש, לא רק שנוציא המון כסף ונצרוך המון פלסטיק, אלא גם שלא נאפשר לילד להקשר לחפצים, לחוש אותם, לפתח את ההתבוננות ואת הדמיון שבמגעו של חפץ ישן מוכר ואהוב.
זה לא יאמן איזו מסורת של משחקי דמיון פרועים מתמשכת אצלי בסלון סביב צב עץ מגולף שמצאתי בקח-תן, חלק של ברז שהבן שלי מצא על השביל ועוד כמה חתיכות בד, קוביות, ענפים וכדומה. יש לבני קבוצה של חברים שהחפצים האלה משמשים עבורם כמקבץ של קודים ומשמעויות הברורות רק להם. הם מסדרים אותם בלי הרף בכל מני צפנים מסתוריים בחדר ומייצרים סביבם אינספור "הצגות".
הם משפריצים חיוניות ואקסטזה. הכר האמיתי של המשחק נשאר תמיד הדמיון, האלתור ויחסי אנוש. החפצים עצמם אינם מספקים את חוקי המשחק, רק משמעויות סמליות, שנטבעו בהם יחד עם הריפוט של שעות משחק רבות. דווקא אלה מאפשרים לילדים לצלול אל תוך עצמם.