סליחה רגע, מה היא בעצם עשתה?

בעקבות פרסום הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, התייצבה ממלאת מקום ראש הממשלה ציפי לבני מול העיתונאים ב-2 במאי של השנה שעברה, והצהירה: "הבעתי בפגישה עם ראש הממשלה את דעתי, שהתפטרות היא הדבר הנכון מבחינתו... (אבל) אני לא פועלת ולא פעלתי להדחת ראש הממשלה. זו החלטה שהוא צריך לקבל".

בעיתונים שלמחרת לבני נכתשה. "היא נראתה כמו ארנבת שנלכדה בפנסי מכונית", כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", "לממלאת מקום ראש הממשלה שלנו אין ביצים". "על לבני אפשר לומר שבפחדנות לא בונים מנהיגות", פסק יוסי ורטר ב"הארץ". "לבני התרחקה מראשות הממשלה", הסכימו הפרשנים.

שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, נראה שציפי לבני נמצאת בשיא הפופולאריות הפוליטית שלה, וקרובה יותר מתמיד לראש הפירמידה. ההשוואות בינה לבין ההיצע בשוק הפוליטי אחראיות לחלק מהעניין ומחמיאות לה, גם כשלא לרבים ברורה תרומתה הפוליטית המכרעת למערכת. לפי סקר שערך השבוע פרופ' קמיל פוקס עבור ערוץ 10, 35% ממתפקדי קדימה יצביעו עבורה לראשות המפלגה, בעוד רק 25% יצביעו עבור יריבה המרכזי, שר התחבורה שאול מופז. אם לבני תיבחר ליו"ר קדימה, יש לה גם סיכוי לא רע לגבור על הליכוד בראשות חבר הכנסת בנימין נתניהו.

ציפי לבני (50), עורכת דין במקצועה ובתם של אנשי האצ"ל איתן ושרה לבני, עשתה קפיצה מטאורית מאז נכנסה לפוליטיקה לפני 12 שנה. ב-1996 היא התמודדה בפריימריז של הליכוד, הוצבה במקום ה-36 ברשימת המפלגה לכנסת ה-14, ולא נכנסה לכנסת. בהמלצת חבר הכנסת אביגדור ליברמן, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מונתה לבני למנכ"לית רשות החברות הממשלתיות – תפקיד בו יישמה את מדיניות ממשלת נתניהו והביאה להפרטת שורה של חברות ממשלתיות.

ב-1999 הצליחה להיכנס לכנסת דרך רשימת הליכוד, וב-2001 מונתה כבר לשרה בממשלתו של אריאל שרון. בתחילה שימשה כשרה לפיתוח אזורי. לאחר מכן כיהנה כשרה בלי תיק, ובהמשך קיבלה את תיק החקלאות. אחרי בחירות 2003 היא מונתה לשרת הקליטה, ומאז הספיקה לכהן גם כשרת השיכון וכשרת המשפטים. בסוף נובמבר 2005 פרשה מהליכוד יחד עם ראש הממשלה שרון, שהקים את קדימה. לאחר התמוטטות שרון והעברת סמכויותיו לאולמרט, לבני הביעה את תמיכתה בו. זמן קצר לאחר מכן שודרגה לתפקיד ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ. מאז היא הפייבוריטית המובילה לתפקיד היורשת. השבוע מגיע המבחן הראשון שלה בדרך לפסגה.

נראה, כי המבחן המשמעותי ביותר, שבו היה על לבני לעמוד עד כה בתפקידה כשרה בכירה בממשלה, הוא מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. בניגוד לרוב עמיתיה סביב שולחן הממשלה, ודאי הבכירים שבהם, סברה לבני שלא תיתכן הכרעה צבאית במלחמה. בעדותה בוועדת וינוגרד סיפרה, כי חשבה שצריך לפעול ל"יציאה מדינית" כבר ביום השני של המערכה ו"לא לעלות מדרגות בלחימה". הדברים עשויים להעיד שיקול דעת ופיכחון שחסרו אז בצמרת המדינית-ביטחונית, אך השאלה היא מה עשתה לבני כדי שעמדתה גם תתקבל ותמומש.

כמו במסיבת העיתונאים המביכה שאחרי פרסום הדו"ח החלקי של וינוגרד, גם בעדותה בוועדת הבדיקה הממשלתית אמרה לבני שבמהלך המלחמה היא "הביעה את דעתה שזה מה שצריך לעשות". "בכל התקופה הזו אני מנסה לשכנע את ראש הממשלה", התאוננה באוזני חברי הוועדה, "אבל בעצם מה-12 עד 23 ביולי אין לי הזדמנות אמיתית לעשות זאת". "מה עם מכתב אליו?", שאל חבר הוועדה פרופ' יחזקאל דרור. "לא חשבתי על זה", הודתה השרה.

לזכותה ייאמר, שכבר בראשית המלחמה נעשתה במשרד שבהנהגתה עבודה יסודית מאוד לגבי המתווה הרצוי ל"יציאה המדינית". היא קיימה שיחות וניהלה ישיבות, אך כן- העדיפה לא לשבור את הכלים מול אולמרט.

שרת החוץ ציינה שהיה לה חלק מכריע בעיצוב ההחלטה שאפשרה את סיום המלחמה – החלטה 1701 של מועצת הביטחון, ששווקה כהישג ישראלי. השבוע, כשנדרשה לסנגר על ההחלטה, אמרה: "יש שלוש אפשרויות: לכבוש את לבנון, לצאת בלי הסדר או ליצור שינוי. אנחנו יצרנו שינוי בדרום לבנון. מי שחושב שיש לנו תשובה טובה יותר שיניח אותה על השולחן. את שתי האפשרויות הראשונות כבר ראינו, והתוצאה ידועה".

"אנחנו שומעים שהשרה ציפורה לבני מתגאה ב-1701 כהישגה הבולט ביותר", אמר השבוע בהקשר זה שר הביטחון אהוד ברק, "אבל אנחנו יודעים שלמעשה מדובר בהחלטה שהיתה כישלון טוטלי ומהדהד בביצוע. אנחנו רואים ארבעים אלף רקטות בידי החיזבאללה, אנחנו רואים אותם מתעצמים... אני מודה שזה מציב סימן שאלה על שיקול דעתה".

תהליך משמעותי נוסף שלבני היתה מעורבת בו בשנים האחרונות הוא ההתנתקות מרצועת עזה. היא הביעה תמיכה בלתי מתפשרת בתכניתו של ראש הממשלה שרון לפנות את כל התנחלויות מהרצועה ואף סייעה להעברתה בממשלה. לאחר שמתפקדי הליכוד דחו את התכנית רקחה הסכם פשרה, שנודע כ"פשרת לבני": במסגרתה הסכימו השרים כי ההתנתקות תבוצע במספר שלבים שיובאו להצבעה נפרדת בממשלה.

נוסף להישג הפוליטי, הצליחה לבני גם להגיע להישג מדיני: מכתב של נשיא ארצות הברית ג'ורג' לראש הממשלה שרון באפריל 2004. לדברי גורם מדיני, יש לזקוף לזכותה את המשפט החשוב שנכלל בו: "במסגרת פתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי של סוגיית הפליטים הפלסטינים, כחלק מכל הסכם קבע, הפתרון יהיה באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית ויישוב הפליטים הפלסטינים בתוכה, ולא בישראל".

היתה זו הפעם הראשונה שבה נשיא ארה"ב הביע עמדה פומבית כה ברורה בסוגיית הפליטים, שמאוד הטרידה את לבני. שרון העריך אמנם עקביותה בסוגייה, אך באחת ההזדמנויות צחק ואמר עליה: "ציפי חוששת שכשהיא תחזור הביתה, יחכה לה בערב בפתח המדרגות פליט מג'בליה עם המפתחות לבית, היא יכולה להירגע".

לבני היתה למעשה לשרה לענייני ההתנתקות של שרון. כשרת המשפטים סייעה לניסוח חוק פינוי-פיצוי וקיימה פגישות מקדימות עם רבנים ומתנחלים. שי בן מאור, שהיה אז יועץ התקשורת של לבני, כיום כמנכ"ל רדיו תל אביב, מספר: "שבוע לפני ההתנקות היא אמרה לי: אנחנו יורדים לגוש, כי אני רוצה להסתכל לאנשים בעיניים ולומר להם שעם כל הצער, אני שלמה עם ההחלטה. היא עשתה את זה בשקט שתסכל אותי כיועץ תקשורת, וקיבלתי נזיפות על כך מעיתונאים. אבל היה לה חשוב שהתושבים יידעו שהיא לא באה לגזור קופון על חשבונם. זו מנהיגות".

גם חלק מהרבנים והמתנחלים שנפגשו איתה בתקופה ההיא משבחים את התנהלותה, חרף התנגדותם הנחרצת להתנתקות. כך, למשל, הרב יוסף אלנקווה מנווה דקלים העיד בראיון עיתונאי כי "לבני היתה אחד השרים היחידים שיותר הבינו, יותר הקשיבו. היא עשתה כל שביכולתה לשנות סעיפים אומללים בחוק הפינוי. היו תחומים בהם היא גילתה אנושיות רחבה. היא אישה כנה ואמיתית".

כשרת השיכון והחקלאות כיהנה לבני תקופה קצרה יחסית, ולא השאירה חותם. במשרד המשפטים, בראשו עמדה כשנה, התגלתה לבני כשרה פעלתנית ועצמאית. אף שהיתה רחוקה מהקמפיין השיטתי של השר פרידמן לניגוח מערכת המשפט, גם לבני לא היססה להתעמת עם נשיא בית המשפט העליון דאז, פרופ' אהרון ברק, ולגלות מעורבות מקסימלית בפעילות המשרד.

עם כניסתה לתפקיד הבהירה ש"אינה מקבלת הכתבות" וסירבה לממש הסכם בין קודמה טומי לפיד לבין ברק, למנות את דבורה ברלינר לשופטת בבית המשפט העליון. היא רצתה לגוון את הרכב השופטים בעליון ומיקדה מאמצים בקידום מועמדותה של פרופ' רות גביזון, שהתנגדה בחריפות לאקטיביזם השיפוטי של ברק. לאחר שנוכחה כי השופט ברק השיג רוב בוועדה לבחירת שופטים נגד מינוי גביזון, היא עיכבה את כינוסה במשך חודשים, בתקווה שבינתיים ישתנה הרכבה ויושג הרוב הדרוש – דבר שלא קרה בסופו של דבר.

"לבני מפרה את החובה המיניסטריאלית שלה", קבע אז שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו מצא, שייצג את העמדה הרווחת בעליון. "החוסר בשופטים גורם לעומס יתר, והשירות המשפטי שהציבור מקבל בלי שום ספק לוקה. המלחמה על העיקרון מוצדקת, אבל היא לא צריכה להתנהל בתקשורת".

תפקיד נוסף שלבני מילאה בממשלת שרון הוא שרת הקליטה. בתקופת כהונתה במשרד פעלה להגשת סיוע לנוער עולה בסיכון, לנשים עולות שחשופות לאלימות וכן לשיפור כושר ההשתלבות של עולים בעולם התעסוקה. ב-2004 אף זכתה בתואר אביר איכות השלטון, "בהוקרה על תרומתה לאיכות קליטתם של העולים בישראל, ותרומה ייחודית לחיזוקו של שלטון החוק".

עם זאת, לדברי ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), ששימש סגן שר הקליטה ומכיר היטב את המשרד, עובדים במשרד חשו "שאין לה סבלנות לדיונים ולחשיבה קבוצתית. קשה להשתחרר מהרושם שהמשרד הזה לא באמת עניין אותה, אלא שימש לה קרש קפיצה לתפקידים נחשבים יותר".

השרה לבני ידועה כאישה לא קלה בעבודה. "היא בן אדם תובעני שדורש מאחרים", מעיד בן מאור, "אבל כזה שדורש מעצמו יותר. היא לא אחת שתשתה עם היועץ שלה בירה בסוף יום עבודה", אומר אותו יועץ, שטוען גם כי הפרסומים לפיהם עובדי בסביבתה עזבו בשל יחסי אנוש בעיתיים אינם מדויקים. "היא הבינה שביצעה טעויות באופן איוש לשכתה ומיהרה לתקן אותן", מפרש את המציאות בן מאור.

גם יריביה המובהקים של לבני במערכת הפוליטית מוכנים להודות שהיא חרוצה, מחושבת ונקיית כפיים. עם זאת, הם מזהים אצלה שני חסרונות בולטים בדרך למשרת ראש הממשלה: הראשון, היעדר אומץ לב ציבורי. מלבד העמדה שהפגינה במשרד המשפטים מול אהרון ברק באמת קשה היה להיווכח עדיין בקיומו. אולי ניתן להוסיף לה נקודות בזכות העובדה כי "לא היססה להתייצב מול חברי מרכז הליכוד ולומר להם דברים שלא ערבו לאוזניהם", כפי שמזכיר יועצה לשעבר בן מאור, שממשיך בסיפור: "לאחר הבחירות האחרונות התראיינה לבני ל'טיים מגזין'. במהלך הראיון היא עשתה הבחנה בין פגיעה באזרחים לבין פגיעה בחיילים. 'האם פלסטינים שפוגעים בחיילים הם טרוריסטים?' שאל אותה המראיין. 'הם אויבים, אך לא טרוריסטים. רצח אנשים ברחובות ובקניונים זה טרור'. אני תפסתי את הראש בין הידיים", משחזר בן מאור, "כי זו אמירה שיכולה לגרום לה נזק אלקטורלי, אבל היא עמדה על דעתה".

החיסרון השני שמיוחס ללבני הוא היעדר ניסיון מספיק בקבלת החלטות הרות גורל. שאול מופז מבית ואהוד ברק מבחוץ הלמו בה לאחרונה בנוגע לנושא זה. "בישראל חלק גדול מזמנו של ראש הממשלה מוקדש לנושאים ביטחוניים, צריך מישהו שיש לו ניסיון", אמר מופז לנחום ברנע, וברק השמיע את תובנתו, מטובלת בסקסיזם, לפיה "לבני לא בהכרח בנויה לתת את התשובות". מעניין עד כמה תהיה לנקודה הזו השפעה על הבוחרים, ובקדימה תחילה, בהתחשב בכך שבאה מפיהם של ביטחוניסטים להם ניסיון רב בקבלת החלטות שגויות.

שרת החוץ לבני מיהרה להדוף את ההאשמות נגדה: "ביטחון זה הרבה יותר מרק צבא או פיקוד. זה לקבל את ההחלטה הנכונה שלוקחת בחשבון מה הצבא יכול לעשות ומה יהיו ההשלכות של המבצע שלושה צעדים קדימה. אני עשר שנים בכנסת", הוסיפה. "הייתי שרה בשבעה משרדים שונים. אני חברה בקבינט המדיני הביטחוני, קיבלתי החלטות בשנתיים האחרונות בכל הנושאים הביטחוניים הקשים ביותר, לצערי גם תחת לחץ".

בצעירותה שירתה לבני במשך 4 שנים במוסד. באחרונה היא מצאה לנכון להגיב בפומבי על פרסום ב"סאנדיי טיימס", לפיו רדפה בתפקידה אחר מחבלים פלסטינים בצרפת. מדבריה עולה, כי המציאות העובדתית היתה כנראה אפרורית יותר.

בשנים האחרונות צברה שרת החוץ ניסיון מדיני לא מבוטל: נפגשה עם שועי עולם, התוודעה מקרוב לבעיות ולאתגרים המדינייים וקיימה קשר הדוק עם מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס. באחרונה היא גם מנהלת את המו"מ עם הפלסטינים, ובנוסף, מאז מלחמת לבנון השנייה היא שותפה להחלטות רגישות, גם בנושאים ביטחוניים, בפורומים מצומצמים.

מרואיין אחר לכתבה, שמכיר את ציפי לבני היטב אך ביקש לשמור על עילום שם, אומר כי הבעיה שלה היא לא בהיעדר היכולות והכישורים למשרה הרמה, אלא היעדר תקופת הבשלה. "היא הרי הגיעה לכל מהר מדי. היא רוצה כבר להגיע לראש הפירמידה, אבל צריכה להבין שאין קיצורי דרך בפוליטיקה. אחרת משלמים על כך מחיר כבד. כבר ראינו מה קרה לראשי ממשלה שזינקו באופן מטאורי".