לך תראה אם אני שם

לך לך, אומר האלוה לאברהם ומעניק לנו הזדמנות חיובית לעסוק באובסס היהודי מנקודת מבט הליכתית, תזזיתית, כזו שתמיד נמצאת בתנועה, כזו שתמיד עורגת לדבר מה אך לעולם לא מגיעה לסיפוק. כמו יוצר תל אביבי שטוף מיזמים החותר להביא לידי ביטוי את רעיונותיו אך גם אם אחד מרעיונותיו יתממש לא יהיה לו פנאי ליהנות מכך בשל חתירתו המקבילה למימוש הרעיון הבא, כך היהודי המבקש את ה' חותר לקתרזיס הרוחני, חותר ולעולם לא יודע מרגוע.

הרב סולביצ'יק, דמות יהודית שראוי היה לו הייתם מזמינים אותו אליכם לשיחת סלון לצים שכמותכם, בא ביציאה מפתיעה לפיה האובסס היהודי הינו סימביוטי, לאמור: לא רק אנחנו עורגים לאלוה בלי הפסקה, גם האלוה עורג אלינו, וגם זה ללא הפסקה, ללא מימוש אורגזמי. סולביצ'יק מבהיר כי התהליך הכביכול סיזיפי הזה הוא חלק מהותי ביסוד היהודי: היות החיפוש כשלעצמו בעל ערך, בלי קשר למבחן התוצאה. אני חוקר, רוצה, מחפש ומבקש, משמע אני יהודי. אני אובסס משמע אני חי. מה שהשגתי בכל המאמץ אינו רלוונטי כמו המאמץ עצמו. התנועה אל עבר היעד חשובה מההגעה אל היעד. היעד הוא רק תירוץ, מעין זרז חיצוני לתנועה. בשפה המיסטית זה נקרא "רצוא ושוב": מין לופ של התקדמות ונסיגה אשר בניגוד למוטיב הסיזיפי היא מקדמת את האדם בכל שלביה - מקדמת, אך לא לכיוון המטרה הסופית. מקדמת בעצם היותה.

קראו שוב את הדברים הנ"ל, הם מעט מורכבים, מפולספים ובעיקר קשים לעיכול על הבטן הקפיטליסטית החותרת תמיד לתנועה עם סיומת והפי אנד, אך הם מסבירים נכוחה ובאופן תאולוגי את האובסס היהודי, ועד כמה שאני מבין את המציאות העכשווית, אין תופעה מוטרפת כל כך שמצפה להסבר כאותו אובסס.


תסמונת דאום

מערכון סמי מיתולוגי של "החמישה הקאמרית" תיאר את עקידת יצחק עד לשלב השיא בו אברהם בא לעקוד את בנו, כאשר אז, לפתע, צץ יהודה ברקן וצחק את צחוקו הדגול. לא היה זה קטע קלאסי של החמישיה (במובן הזה שמדובר בבדיחה פרוזאית עם פאנצ' ריאליסטי), אך היה זה קטע נחמד. אעזוב לחלוטין את הוויכוח הלעוס על אודות "עקדת יצחק מוסרי או לא", ואבקשכם לקרוא את פסוקי העקדה המופיעים בפרשת השבוע הבא שוב, הפעם בגישה סאטירית. נדמה לי כי יש מוטיבים סאטיריים משובחים בטקסט, בקונטקסט ובסאב-טקסט. נסו את זה בבית.

הסקר השבועי

האם לדעתכם חבר הכנסת יולי אדלשטיין לובש ציצית?