היסטוריה של בדלנות - חלק ב'

כ-40 אלף בני אדם נהרגו ב-25 השנים האחרונות בעימותים בין הרשויות הטורקיות והמחתרת הכורדית (PKK), שנחשבת גם בעיני האיחוד האירופי וארה"ב לארגון טרור. בין שלושה לארבעה מיליון כורדים הפכו במהלך שנות הלחימה לפליטים.

כפי ששמה מעיד, מפלגת הפועלים הכורדית הינה בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית לאומנית.היא הוקמה בשנות ה-70 בדרישה להקים מדינת לאום בכורדיסטן, אזור שכולל את דרום מזרח טורקיה, צפון מערב עירק, צפון מזרח סוריה וצפון מערב אירן, שם מהווים הכורדים רוב.

ב-1999 נלכד, לפי פרסומים זרים בסיוע פעיל של המודיעין הישראלי, מנהיג ה-PKK עבדאללה אוצ'לאן. הוא הועבר לטורקיה ועמד למשפט, בסופו קיבל גזר דין מוות. חייו ניצלו בעקבות רצונה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי, שמתנגד להחלת עונש מוות. מאז מעצרו של אוצ'לאן פחתה השפעתו של ה-PKK באזורים הכורדים של טורקיה, ואלו מיתנו את דרישותיהם לאוטונומיה פוליטית-כלכלית-תרבותית גדולה יותר באזורים בהם הם מהווים רוב. אולם חוסר נכונותן של ממשלות טורקיה לדורותיהן לשאת ולתת עם ה-PKK סייעו להשאיר את הקפאון הפוליטי בטחוני.

הפלישה האמריקאית לעירק ב-2003 העניקה לנצי המפלגה הזדמנות נוספת להגביר את מעשי האלימות, שכן עם היעלמותו של סדאם חוסיין מהמפה הפכו הלוחמים הכורדים, שסבלו מנחת ידו של העריץ העירקי, חופשיים יותר. מאז ועד היום מרבה טורקיה להפציץ מטרות של בדלנים כורדים בצפון עירק. בפברואר השנה פלשו 10 אלפים חיילים טורקים לעירק, שם שהו במשך כשבוע. לטענתם גבה המבצע את חייהם של 240 בדלנים.

הפיגוע האחרון שנטען כי בוצע על ידי המחתרת אירוע בסוף יולי, אז נהרגו 17 בני אדם וכ-154 נפצעו בשני פיצוצים שאירעו באזור מסחר וקניות בפרבר של איסטנבול. הרשויות הטורקיות הפנו אצבע מאשימה ל-PKK, שהכחישה כל מעורבות.

במשך מאות שנים היגרו הודים ממוצא אתני טמילי מדרום תת היבשת לאי סרי לנקה, לאחר שגשר מעשה ידי אדם נבנה ביניהם. בשנות ה-70 הוקם ארגון "נמרי השחרור של טמיל אאלם" (אאלם הינו השם הטמילי לסרי לנקה), שמוכר בעיקר בכינוי הנמרים הטמילים (LTTE), על רקע התסכול הגובר והולך של האוכלוסיה הטמילית מאפלייתם לאורך שנים בידי הממשלות המקומיות. דרישתם היתה להקים מדינה טמילית עצמאית בצפון. הנמרים מוכר כארגון טרור בידי רוב מדינות העולם, וידוע כזה שהביא לעולם את פיגועי ההתאבדות.

בשנים הבאות התאחדו כל המליציות הטמיליות תחת קורת הגג של ה-LTTE, אולם לאחר שבסוף שנות השמונים חתמו סרי לנקה והודו על הסכם שיעניק למיעוט הטמילי באי אוטונומיה נוספת, נותרו הנמרים לבדם בהתנגדותם למדיניות הממשלה. ב-2001 חתמו הבדלנים והממשלה על הסכם הפסקת אש, אולם ב-2007, ככל שהתרבו ההפרות שלו משני הצדדים, חזרו פיגועי ההתאבדות לבירה קולומבו ולערים אחרות בסרי לנקה. בתגובה פתח הצבא המקומי בשורה ארוכה של מבצעים נרחבים בצפון האי, תוך שהם גובים מאות קורבנות בקרב הבדלנים. כיום מעריכים משקיפים שכוחה של ה-LTTE הולך ונחלש.

האויגורים הם שילוב של מספר עמים ממוצא טורקמני, שהתיישבו בצפון מערב סין דהיום, לאורך דרך המשי המפורסמת, שחיברה בין האימפריה הרומית ושאר ממלכות אירופה ומרכז אסיה, לבין השושלות הסיניות המפוארות. הסינים היו אלו שהתייחסו לכל הקבוצות האתניות כאויגורים, ובכך הפכו חברה מפולגת ומפוצלת לכזו שבמרוץ השנים הלכה והתאחדה תחת תחושת לאומיות שדורשת עצמאות מדינית, או לחילופין, אוטונומיה תרבותית גדולה יותר.

כיום, בדומה למתחולל בטיבט, אינה אפשרית תחת המשטר הקומוניסטי. סין מעודדת הגירה המונית של בני האן למחוז שינג'יאנג, ומדכאת את תרבותם ודתם של האויגורים, שהינם מוסלמים. בשנות השלושים הוקמה בשטח שינג'יאנג הרפובליקה הטורקמנית המזרחית, אולם ב-1949, עם היווסדתה של הרפוליבקה העממית של סין, בראשותו של מאו דזה דונג, נכבש השטח וסופח לסין.

בשנתיים האחרונות החל לצוף על פני השטח המתח בין האויגורים לבין הרשויות הסיניות, ולקראת האולימפיאדה בוצעו מספר פעולות טרור של בדלנים חמושים נגד חיילים סינים שמוצבים באזור. הארגונים הבדלנים מוגדרים כארגוני טרור על ידי סין, ארה"ב, האיחוד האירופי, ורוב מדינות העולם.

ב-17 בפברואר השנה, הכריז ראש ממשלת קוסובה (דאז קוסובו) האשים תאצ'י על עצמאות החבל, לאחר תשע שנים של התקוממות אלבנית, התערבות חיילי נאט"ו לטובתם, סכנת טבח של הכוחות הסרבים בהם, וכמעט חצי מאה תחת ריבונות סרבית.

המדינה הבלקנית החדשה להכרה בינלאומית בידי ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה, ומדינות אחרות, כאשר רוסיה וסרביה הודיעו כי הן רואות בהכרזה מעשה בלתי חוקי, בתמיכת מדינות כגון ספרד וסין.

בחודשים האחרונים החזירה במחאה סרביה את שגריריה מכמה מהמדינות שהכירו בקוסובה, אך זה לא מנע מהאו"ם להעביר ב-15 ביוני את השליטה בקוסובה לרשויות המקומיות.

קוסובה קמה כתוצאה מאי השקט שהתעורר בעקבות התפרקות יגוסלביה, אך שורשיה נעוצים בהתעוררות גל הלאומניות בבלקן תחת השלטון העותמאני במאה ה-19. קוסובה היתה חלק מהאימפריה העותמאנית מ-1455. ב-1912, במהלך מלחמות הבלקן, מרבית קוסובה נכבשה על ידי ממלכת סרביה. ב-1929, במסגרת "אמנת לונדון" הראשונה, ממלכת סרביה הפכה לממלכת יגוסלביה. במטרה לשנות את ההרכב האתני של קוסובה, בין 1912-1941, עבר השטח תהליך קולוניאליזציה נרחב ביוזמת הממשלה בבלגרד. ב-1935 וב-1938, נחתמו הסכמים בין יגוסלביה לטורקיה להעברת 240 אלף אלבנים לטורקיה, מהלך שלא הושלם בגלל מלחמת העולם השניה.

במהלך מלחמת העולם השניה, קוסובה הפכה לחלק מאלבניה, שהיתה בשליטת איטליה. היא שוחררה לאחר 1944 והפכה לחבל של סרביה בתוך הפדרציה הדמוקרטית של יגוסלביה. הדיכוי האלים וגירוש האלבנים החל שוב לאחר 1953 כשיוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יגוסלביה, הגיע להסכם עם טורקיה לכפות על האלבנים היגוסלבים לעזוב את המדינה לטורקיה. ב-1974, ממשלת קוסובה הפכה לרפובליקה דה פקטו בתוך הפדרציה. סרבו-קרואטית, אלבנית וטורקית נקבעו כשפות הרשמיות בחבל. מספר האלבנים גדל במהירות מ-75% מכלל האוכלוסיה ל-90%. מספר הסרבים ירד מ-15% ל-8% מכלל האוכלוסיה.

ב-1989, נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' הצליח לצמצם את המעמד האוטונומי של קוסובה באופן משמעותי על ידי שימוש בשיטות הפחדה ומהלכים פוליטיים, והחל בדיכוי האוכלוסיה האלבנית. האלבנים הגיבו בהקמת תנועת בדלנית לא אלימה במטרה להשיג עצמאות. ב-1990, הפרלמנט של קוסובה הכריז על קוסובה כרפובליקה של קוסובה. הכרזת העצמאות של קוסובה הוכרה אז רק על ידי אלבניה.

ב-1996, פרצה מלחמת קוסובו, כשצבא הגרילה האלבני, צבא השחרור של קוסובו (KLA ), החל להתנגד לכוחות הביטחון הסרבים והיגוסלבים. עד 1999, כמיליון אלבנים נאלצו לברוח או נמלטו על נפשם מקוסובה. למעלה מ-11 אלף בני אדם נהרגו במלחמה. ב-1999, הושמה קוסובה תחת מנהל זמני של האו"ם. מעל 200 אלף סרבים ברחו מקוסובה כשהכוחות הסרבים עזבו. קוסובה ערכה את הבחירות החופשיות הראשונות בסוף 2001 וכאמור, ב-2008 הוכרזה באופן רשמי כמדינה עצמאית.