"כאשר המיינד מפסיק מלפעול...בפעם הראשונה נחווה העולם כפי שהוא. אם המיינד פועל, הוא מתמודד עם עולמות דמיוניים שהוא עצמו יוצר ומקרין על אותו עולם אמיתי שמסביבו. לפיכך, ראשית, שנו את המיינד, שלטו עליו, ואז, הביאו את המיינד למצב של חוסר פעולה...זכותכם לעשות זאת באותה שיטת מדיטציה שהכי מתאימה לכם" (אושו).
לשיטתו של אושו, על מנת לזכות בחוויה טרנספורמטיבית, נדרש האדם לחקור את עצמו באופן מדעי סובייקטיבי. עוד נאמר כי שיטת חקירה זו יכולה להתקיים רק באמצעות מדיטציה. החלק הראשון של פרק זה יעסוק בביקורת שמציע אושו לשיטות המדיטציה המסורתיות, על-פיה אין ביכולתן להביא את האדם לניתוק מהמיינד. החלק השני של הפרק יעסוק במימד הפרקטי -הצגת עיקרי המתודות שהציע אושו לחוויית מדיטציה ודרכו הייחודית ליישומן של מתודות אלו.
הביקורת על שיטות המדיטציה המסורתיות
נבחן עתה את ביקורתו של אושו כנגד מתודות המדיטציה המסורתיות. עיקר דבריו יצביעו על מוגבלותן של שיטות אלו ועל חוסר הרלוונטיות שלהן עבור האדם המודרני השואף להשתחרר מהמיינד. בתור דוגמא נבחן את אחת מהמתודות המסורתיות הידועות למדיטציה, היא הוויפסאנה. יש לציין, כי לשיטתו של אושו הביקורת שתוצג לגבי מתודה זו תקפה גם לגבי שאר טכניקות היוגה והמדיטציה השונות, שהתפתחו במזרח לפני מאות שנים ונשתמרו באופן מסורתי עד היום.
מתודת הוויפסאנה מהווה את לב ליבו של הלימוד הבודהיסטי. כל אשר נדרש מהאדם הוא לשבת בנוחות, לעצום את עיניו ולהתבונן על המתרחש ברגע הנוכחי: תחושות הגוף, דמיונות ההכרה ורעשים חיצוניים סביבו. הדגש הוא על התבוננות, ללא הפעלת מנגנוני הערכה או שיפוט לגבי העולה בהכרתו, אין דבר הנעלה על משנהו, כל אשר מופיע נתפס כנתונים בלבד. מתודה זו אמורה ליצור תהליך בו מתפרקות התניות ותבניות ההתנהגות והמחשבה של האדם, עד שאלו נתפסים כמסה של "נתונים צפים" שהם חופשיים לאקראיות, ספונטניות ולסידור מחדש, ללא התחשבות עד כמה ייתפס הדבר כמזעזע או חסר שפיות להכרה המותנית.
לטענתו של אושו, למרות היופי הגלום בשיטה זו, אין ביכולתה להעניק לאדם המודרני חוויה טרנספורמטיבית. אושו מצביע על שתי סיבות עיקריות לכשל זה. הסיבה הראשונה, היא ההנחה המוטעית כי מתודות מדיטציה כמו הוויפאסנה והיוגה מבוססות באמת על אותה דרך מסורתית שהציעו בזמנם הבודהה, פטאנג'לי ואחרים:
"לשיטות המדיטציה המסורתיות יש מקור משיכה עצום עבורנו כיום, מכיוון שאנו יודעים שרבים זכו בעזרתן להארה, הן שימשו הרי את הבודהה, את פטנג'לי...אז, הן היו בעלות משמעות ואנו חושבים 'או, אם הבודהה הגיע להארה בצורה כזו וכזו, מדוע אני איני יכול?"
העובדה שמסורות אלו נשמרו והועתקו מדור לדור, עוד מימים עברו, מצביעה על כך שהן מוצלחות. אבל, מדגיש אושו, גם אם היו אלו המתודות המקוריות שהונחו בעבר, הרי שבאותם ימים שיטת הלימוד הייתה אישית ולא כללית, מורה מול תלמיד. כל מדיטציה התאימה לסיטואציה ולאדם הספציפי שעימו עבד המורה, באופן כזה יש להניח שמתודות אלו היו אפקטיביות. הפיכת המדיטציה לטכניקה כללית, הינה חזרה על אותה הטעות שעשו הארגונים הדתיים, אשר בחרו להפוך תורות אינדיבידואליות של יחידים לאורים ולתומים של אוכלוסייה שלמה.
מדיטציה לאדם המודרני
הסיבה השנייה מתייחסת לאדם המודרני עצמו, ולהבדל העצום בינו לבין אלו שהגו לפני שנים את המתודות המסורתיות למדיטציה. אושו מזכיר כי בעבר, התנאים התודעתיים והסביבתיים היו שונים מהיום:
"האדם המודרני הינו תופעה שונה לחלוטין, לכן, השיטות המסורתיות למדיטציה אינן יכולות לשרת אותו, ועבורו הן הופכות ללא רלוונטיות...קחו אפילו את הדוגמא הקטנה ביותר, הגוף של האדם המודרני מועמס מילדות ועד זקנה בתרופות, אף אחת מהשיטות המסורתיות למדיטציה אינה יכולה לשחרר אדם מסימום של כדורי הרגעה ואנטיביוטיקה.
גם האטמוספרה בה אנו חיים כיום היא מלאכותית: האוויר, המים, החברה, תנאי המחיה. שום דבר לא נשאר טבעי באמת...כך שהשיטות המסורתיות למדיטציה לא יגרמו לאדם המודרני נזק, אבל גם לא יועילו כלל וכלל. חייבים לשנות את השיטות הללו שיתאימו לסיטואציה המודרנית החדשה שנוצרה...דבר נוסף: האיכות של המיינד עצמו השתנתה. בימיהם של פטנג'לי ובודהה, המרכז האישיותי של האדם לא היה במוח, אלא בלב. בזמנים קדומים יותר, אפילו לא בלב, אלא נמוך יותר, באיזור הטבור, בבטן. אבל בימינו, המרכז האישיותי של האדם נמצא במקום שונה לחלוטין במוח".
אושו מזכיר למעשה כי בימים עברו נאלץ האדם בשל צורכי הישרדות והגנה להיות קרוב יותר ליצריו החייתיים ולפעול באופן אינסטינקטיבי. בהתאמה, הציעו מתודות המדיטציה של אותה תקופה פרקטיקות להעצמת המיינד, מתוך ניסיון לאזן את האדם מול יצריו. אם נבחן מתודת מדיטציה מסורתית כמו חזרה על מנטרה, נראה כי הרלוונטיות שלה לתקופה הקדומה ברורה הרבה יותר מתוך הנקודות שמעלה אושו. לעומת זאת, עבור האדם המודרני, הנוטה גם כך למילוליות יתר, לא תהיה תועלת מדיטטיבית במתודה בה מוחו חוזר שוב ושוב על אותה מילה.
בהתמקדותן במיינד, אומר אושו, מתודות המדיטציה המסורתיות יכולות להביא את האדם המודרני לשיא של מודעות בכל הנוגע לתחושותיו, מחשבותיו, רגשותיו ולמקורם הראשוני, עד כדי התבוננות בשולי התודעה ובמגבלותיה האובססיביים-נוירוטיים. ידיעה מקפת שכזו, של האדם את עצמו, את המיינד שלו, יכולה להועיל לו, אך בו בזמן הופכת את משימת הכחדת המיינד לכמעט בלתי אפשרית.
קטע מעבודת התזה של ירון שוורץ "משנתו של אושו ראג'ניש", שנכתבה עבור החוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב.
