פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא רק בגאורגיה: היסטוריה של בדלנות

      חבלים השואפים לעצמאות אינם ייחודיים לגאורגיה. ההיסטוריה המודרנית מלאה במיעוטים שדרשו, לרוב באלימות, להיפרד מהמדינה. חלק א'

      חבל קשמיר, הודו

      כשתת היבשת ההודית נחלקה לשניים ב-1947, לאחר נסיגתה של בריטניה מהקולוניה, החליטו ראשי הקהילות ההינדואיות והמוסלמיות לקבוע את גבולות המדינות החדשות לפי קווי דת. האזורים שבצפון ובצפון מערב היו ברובם מיושבים במוסלמים ונקראו פקיסטן ופקיסטן המזרחית (מאוחר יותר בנגלדש), וכל השאר הפך להודו, שם רוב הינדואי. בחבל קשמיר היה רוב מוסלמי, אולם השליט ההינדואי החליט לחבור להודו, בניגוד לרצון עמו.

      כאן נזרעו זרעי המלחמות של 1948, 1956 ו-1999, והלחימה הבלתי פוסקת בין מורדים מוסלמים, שממומנים על ידי פקיסטן, לבין הצבא ההודי. ב-2002 היו שתי המדינות הגרעיניות על סף מלחמה, על רקע תמיכה של פקיסטן במליציות הקשמיריות, שהובילה את ממשלת הודו להניע דיוויזיות לגבולות. בחודשים האחרונים מנהלות הודו ופקיסטן שיחות שלום בנוגע לחבל הארץ.

      לפני מספר שבועות החליטה הממשלה המקומית במדינה ההודית ג'אמו וקשמיר, להקצות אדמות מדינה לבניית מבנים שיאכלסו עולי רגל הינדואים. המהלך עורר מחאות רמות מצד המוסלמים. הלחץ עשה את שלו, ההחלטה בוטלה, ובעקבות כך רבבות הינדואים יצאו לרחובות והתעמתו עם השוטרים המקומיים.

      כדור השלג המשיך להתגלגל במהלך מחאה של סוחרים מוסלמים על מה שנתפס בעיניהם כאפליה של הרשויות המקומיות. הסוחרים עשו דרכם לגבול עם פקיסטן, מתוך כוונה למכור את סחורתם לפקיסטנים, אך נתקלו באש חיה של הצבא ההודי. שלושה נהרגו, והמהומות שהתעוררו הובילו להריגתו של בכיר באחד הפלגים הבדלנים. המתח בין הקהילה המוסלמית לשלטון ולאוכלוסיה ההינדואית הופך את קשמיר לזירה פוטנציאלית לעימותים נוספים.

      חבל הבסקים, ספרד

      המחתרת הבסקית אט"א ("המולדת הבסקית והחירות") הוקמה ב-1959, ושמה לה למטרה לזכות בעצמאות חבל הבסקים, שברובו נמצא בצפון ספרד וחלקו הצפוני נמצא בשטחה של צרפת.

      במהלך שלטונו של הדיקטטור הפשיסט הגנרליסימו פרנקו, דוכאו כל החבלים שמרכיבים את ספרד, לרבות הבסקים והקטלונים. אלו לא הורשו ללמוד את שפתם, לדבוק במסורותיהם, ולהפגין כל רגש לאומי או בדלני שלא עמד בקנה אחד עם התפיסה השמרנית של השלטון ממדריד. כאשר הלך פרנקו לעולם שכולו טוב ב-1975, העניקו ממשלות ספרד הדמוקרטית אוטונומיה תרבותית, ממשלתית וכלכלית נרחבת לבסקים, כמו גם לשאר חבלי הארץ בספרד, אולם אט"א המשיכה בדרישתה לעצמאות מוחלטת.

      בכל שנות פעילותה הרגה אט"א יותר מ-800 בני אדם, חטפה פוליטיקאים והפעילה עשרות רבות של מטענים באזורים ציבוריים. הזרוע הפוליטית שלה, המפלגה בטסונה, הוגדרה על ידי ספרד כלא חוקית, אולם זוכה לתמיכה של כ-10 אחוזים מהאוכלוסיה. בשנים האחרונות, לאחר שכמה מבכיריה נעצרו והיחס העולמי כלפי פעולות טרור השתנה בעקבות ה-11 בספטמבר, הלך ודעך כוחה.

      הפלסטינים, ישראל

      ניתן לראות גם ברשות הפלסטינית כישות מתבדלת הנאבקת לעצמאות תחת שלטון ישראל. הקמת מדינת ישראל ב - 1948 ומלחמת ששת הימים ב - 1967 הם ציוני הדרך הקריטיים בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני לעצמאות. לאחר שהפלסטינים דחו את תוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 47', פרצה מלחמת העצמאות, ובעקבותיה ה"נכבה" – האסון הפלסטיני המכונן במסגרתו גורשו וברחו אלפי פלסטינים מבתיהם.

      מאותה שנה ועד למלחמת ששת הימים הפלסטינים - רובם במחנות פליטים וחלקם בירדן - לא קיבל אזרחות, מתוך הנחה שישראל לא תחזיק מעמד זמן רב. ב - 1964 קם אש"ף, שרק כעבור עשור נתפס בעיני העולם כארגון המייצג של העם הפלסטיני. בששת הימים כבשה ישראל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה והפלסטינים באזורים אלו עברו לשליטה צבאית ישראלית.

      המאבק הפלסטיני לעצמאות התגבר בשנות השבעים והשמונים. בהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 הכירה ישראל בזכות הפלסטינים לקחת חלק במשא ומתן על עתידם. יחד עם זאת, במהלך השנים סירבה ישראל בעקשנות לדבר עם אש"ף. בשנות השמונים פרצה האינתיפאדה – ההתקוממות העממית של הפלסטינים בעזה ובגדה שקראו לישראל להעניק להם מדינה פלסטינית.

      פריצת דרך חלה ב - 1993, כשראש הממשלה המנוח יצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו עם אש"ף בהנהגת יאסר ערפאת. שנה מאוחר יותר הוקמה הרשות הפלסטינית ומאז למעשה מתקיים תהליך השלום, במסגרתו מנהלים ישראל והרשות משא ומתן להסדר. המגעים התפוצצו בשנת 2000 עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, ובעקבותיה שבה ישראל לשלוט בגדה המערבית. ב-2005 פינה ראש הממשלה אריאל שרון את ההתנחלויות מרצועת עזה, ומספר התנחלויות מהגדה המערבית.

      (ניר יהב, כתבנו לענייני ערבים)

      צפון אירלנד, בריטניה

      אירלנד נכבשה על ידי אנגליה במאה ה-12, ובמאה ה-16 הושלמה ההשתלטות ואירלנד עברה תהליך קולוניאליזציה של תושבים פרוטסטנטים ואנגלים. כ-600 אלף אירים מתו במהלך הכיבוש האנגלי. ב-1800 מוזגו ממלכות אירלנד ובריטניה הגדולה, ונוצרה "הממלכה המאוחדת".

      בשנת 1846 פרץ "רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד", האירועים הטראומתי בהיסטוריה האירית. בשל מגוון סיבות חקלאיות, כלכליות וחברתיות, נוצרו תנאי רעב שנמשך שלוש שנים, במהלכו מתו כחצי מיליון איש. מיליונים אחרים היגרו לארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה.

      האיחוד החזיק מעמד עד תחילת המאה ה-20. לאחר מלחמת עצמאות הוכרזה אירלנד כעצמאית ב-6 בדצמבר 1921. בהסכם העצמאות בחרו שש מחוזות בצפון אירלנד להישאר חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה, וקיבלו מעמד של שלטון עצמי - כך פוצל האי בין צפון אירלנד הפרוטסטנטית ברובה לבין מדינת אירלנד החופשית והקתולית.

      אולם גם בצפון אירלנד, לבשו בשנות השישים שאיפות העצמאות אופי טרוריסטי. השלטונות הבריטיים השתמשו בחקיקת חירום דרקונית על מנת לדכא את ארגון ה-IRA והממשלה המקומית אימצה מדיניות של אפליה כנגד המיעוט הקתולי.

      המתח הגיע לשיא לאחר שצנחנים בריטים בעיר דרי הרגו 14 אזרחים בלתי חמושים. "יום ראשון העקוב מדם", כונה אותו יום ב-30 בינואר 1972, שתועד בתרבות הפופ בלהיט של U2. צפון אירלנד עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים.

      בשנות ה-90 הוחלפה הנהגת השין פיין (הזרוע הפוליטית של ה-IRA ) בהנהגה מתונה יותר, וכך החל תהליך שלום בניצוחו של ראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור. "הסכם יום שישי הטוב" -'98 איפשר יצירת גופים בהם יוצגו כל הזרמים באירלנד הצפונית, וכלל הוראות בדבר זכויות האזרח, שחרור אסירים ופירוק מנשק. ב- 2002 הושעתה פעילות ה-IRA, ב - 2005 הודיעה המחתרת האירית כי היא מתפרקת מנשקה, זונחת את המאבק האלים ותמשיך את מאמציה להשתחרר מהבריטים בדרכים פוליטיות.

      נגורנו קרבך, אזרבייג'ן

      קרוב מאוד לגאורגיה, ראה הקווקז עימות אחר בין מדינה ריבונית לבין מיעוט בדלני ששאף לעצמאות. ב-1988, עוד לפני שהכריזה אזרבייג'ן, אז רפובליקה בברה"מ, על עצמאות - נכנס הממשל המקומי למלחמה עם ארמניה סביב מובלעת נגורנו קרבך.

      נגורנו קרבך נמצאת בדרום מערב המדינה, ובה חי רוב גדול של ארמנים נוצרים, שטענו שהאזרים המוסלמים והשלטון המרכזי מדכאים את תרבותם. ב-1991 התקיים משאל עם במובלעת, אולם אזרבייג'ן דחתה את תוצאותיו, שהציגו רוב שמעוניין לחבור לארמניה.

      האזור היווה מוקד לעימותים לכל אורך ההיסטוריה, ונשלט על ידי האזרים, הארמנים, העותמנים, הבריטים והרוסים. המלחמה בין ארמניה ואזרבייג'ן על המובלעת נמשכה שש שנים, ובסיומה הצליחה ארמניה להשתלט עליה צבאית, כמו גם ליצור מסדרון שיחבר בינה לבין הרפובליקה האוטונומית שהקימה שם. כיום הפך נגורנו קרבך ליישות אוטונומית בפועל, כאשר צבא ארמניה על כשישית משטחה של אזרבייג'ן. רבות ממדינות המערב ממשיכות לפעול לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות.