האם אפרת גונן והבחור היו בכל זאת נפגשים בזכות הפייסבוק?

האם עדיפה החוויה האמיתית כשהקפה מוחשי והתמונות ברורות, כשהמילים נאמרות בקול, כשהתחושות אמיתיות, כשהעיניים מישירות מבט, כשהמעט שניתן הוא לפחות ללחוץ ידיים לשלום? זה עדיף אפילו אם את לא מרגישה כלום? אם את מסיימת לשתות וזה מרגיש כמו עוד כוס קפה סתמית, משעממת, נטולת כל ריגוש מינימלי בסיסי? כוס קפה משובח בתוך המרחב הוירטואל השמיימי, זו התחושה , מדוייקת יותר או פחות ובכל זאת, מיליוני אתרים מספקים את הסחורה נאמנה, הנפוץ בינהם הוא הפייסבוק, שם צפים להם מאות על אלפים של אנשים שפעם מילאו חלק אינטגרלי בחיינו, וכולם עוסקים בדייג, מי דג את מי מתוך המרחב הוירטואלי.

זה היה לפני שנים, חוויה שנשארה לי כזיכרון מתוק למשך זמן רב, גם בשנים שבהן לא היתה שום תקשורת בנינו, אם להשתמש בשפה הרוחנית אפשר לומר למשל שכנראה שזה היה התפקיד שלו בחיי, לא יותר מזה. אני אפילו לא זוכרת איך זה נגמר, איך תפסנו כל אחד את הפינה שלו והנחנו את החוויה מאחורינו.

ערב אחד ישבתי מול המחשב וכתבתי את השם שלו באופציית החיפוש בפייסבוק, מצאתי אותו ברגע, כתבתי לו "זוכר ש...?" והוא ענה "זוכר גם זוכר.." ואז זה התחיל כמו מערבולת, שיחות על שיחות, השלמת פערים של שנים, ניסיון להציף את הזיכרון יותר ויותר, וזה מתוק, כל כך מתוק שזה לא מציאותי בכלל, כי זה לא באמת מציאותי, אבל כמה שזה מרגש, כמה שזה מסעיר, כמה שזה מעורר תחושות ישנות וחדשות וגעגועים וכמיהה, זה עדיין לא אמיתי.

הוא זוכר שנפגשנו שנה אחרי כן, ממש במקרה, "נתתי לך את המספר ולא התקשרת מעולם" הוא כותב, אני אפילו לא זוכרת למה בעצם לא התקשרתי, "כנראה שהיה לי חבר באותה תקופה" אני עונה, ושואלת את עצמי אם זה משנה משהו, לאן היו מתפתחים הדברים אם הייתי מתקשרת, לאן היו מסתעפים חיי והאם הם היו נראים אחרת היום, 11 שנה אחרי כן.

אז מה יש לנו כאן בעצם? שני אנשים מול מסך מחשב, שני אנשים שחיים כל אחד במציאות שלו, מציאות אחרת, והם יוצרים לעצמם מציאות משותפת, מדומה, וירטואלית. לכל אחד הקפה שלו, כל אחד מכין לעצמו את הקפה שלו לכבוד המפגש המיוחד הזה, אין מגע ואין סיכוי שיהיה, אבל יש רצון חזק למגע, וזה ברור לשנינו שאם לא היה המסך בינינו היינו מממשים את הרצון העז הזה, אבל זה רק הוא מול המחשב שלו ואני מול שלי, המסך ועוד ואלפי קילומטרים מפרידים בין מימוש הכמיהה הזו.

השאלה שהכי מעניינת אותי היא מה אם לא היה המרחק הזה בינינו? מה אם זה היה פשוט וקל, האם התחושות היו אותן תחושות? האם הרצון לממש את הכמיהה הזו לגעת דרך המסך היה מתממש אם זה היה קרוב וזמין? התשובה נמצאת הגוף השאלה ששאלה אותי חברתי "נו אפרת, מה עם החברים הוירטואלים שלך? את מתכננת לחזור למציאות בקרוב?"

זה יכול לפצות ויכול לחמם אולי את הלב בימים של חורף, כשלא כל כך נעים לצאת החוצה אל הקור , כשכמה מילים מתוקות דרך המסך מעבירות שעה בודדה בשיחה חמה אל תוך הלילה, זה נפוץ, זה ידוע, לא מדברים על זה הרבה כי קצת קשה להודות שלפעמים רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה, עושה את העבודה, מצליחה להניח ראש עם פנים מחייכות על כר רטוב. זה אמיתי, זה וירטואלי, זו פנטזיה ולקפה אין באמת טעם, אין קפה בכלל , זו רק תמונה, לפעמים היא מצולמת ממש טוב, אבל תגידו לי אתם, זה עדיף?