דור המדבר גמר, היכונו ליורו 2004

קשה להאמין, אבל זו המציאות. נבחרת ישראל לא עמדה במשימה. אפשר לכתוב תילי תילים של מילים על הנוק אאוט המורלי שספג הכדורגל הישראלי, על הבומבה המהממת לגאווה הלאומית ועל העובדה הבלתי נסבלת שאחרי הכל אין צדק בענף המרושע הזה שנקרא כדורגל. אבל בסופו של יום, כאשר מציצים אל טבלת בית 6, ישראל מסיימת במקום השלישי והנורא מכולם.

אין טעם לחפש אשמים בכישלון – למרות שיש אחד ששגה קשות בניהול המשחק ובהכנות לקראתו. ריצ'רד נילסן, בסופו של דבר, טוב לכדורגל הישראלי. אבל קשה גם להשתחרר מהרושם כאילו באריץ' – מאמן כדורגל בינוני לכל היותר – הצליח לגבור על המאמן הישראלי הן במערכה הפסיכולוגית והן בזו המקצועית.

המחצית הראשונה שהתאפיינה ביכולת דלה של הנבחרת הייתה צריכה להיות סימן מבשר רע לבאות. הזדמנות ורבע ליד שערו של וולפארת לצד חדירות בלתי מובנת של ההגנה מול ההתקפה האוסטרית. האוסטרים, צריכים לומר זאת לזכותם, הגיעו מוכנים למשחק. הם נראו קבוצה נחושה והחלטית שהתעלתה למעמד. הקהל הישראלי לא הצליח ליצור אפקט מרתיע ובאמת הגיע הזמן שאת קריאות "באריץ' בן זונה", יחליף עידוד מתמשך לנבחרת המקרטעת שייצגה את ישראל.

למרות הכל, הצורה האכזרית של ההפסד – ועוד מול הקבוצה האנתיפטית ביותר מאז ימי אוסטרליה של פרנק ארוק – מותירה את הכדורגל הישראלי פצוע וחבול. הפנדל האלגנטי של גרשון שיטה בנו וכיסה על העובדה הקשה להודאה: הנבחרת שחקה משחק חסר השראה, דל בהזדמנויות של ממש, ובעיקר צרמה חוסר היכולת להגיע למצבים של ממש בהתקפות המתפרצות ברבע השעה האחרונה.

הפציעות של בנין ורביבו, לצד השיפוט החלש מאוד של אנטוניו פריירה – אם צהוב לוולפארת ברחבה, מדוע לא פנדל? ואם דחיפה ללא כדור על נמני, מדוע לא אדום? שלא לדבר על ההכשלה הברורה על נמני שקדמה לכל המהומה – הפכו את הערב הזה לכרוניקה של טרגדיית כדורגל (כמעט) ידועה מראש.

הרצון העז של העם בישראל – ושל שחקני הנבחרת – לגמור עם זה כבר ולהניח מאחוריהם את הטינה שנצברה במשך זמן כה רב, השכיחה מכולם כי האוסטרים לא התכוונו לשחק ניצבים בקונצרט הכדורגל שתוכנן עבורם. לרגע היה נדמה כי השחקנים מאוכזבים מחוסר נכונותם של האוסטרים "לפתוח את הרגליים". באמת, איזו חוסר התחשבות מצדם ברצון של העם בישראל לקתרזיס משחרר.

צלקת ההפסד הזה, אני חושש, עשויה להותיר את חותמה על הכדורגל הישראלי למשך זמן רב. דור השחקנים הזה מצטרף לשורה ארוכה של דורות שצעדו במדבר, וברור כי אין מנוס מלהיערך להחלפתו, לקראת הקמפיין הבא. העובדה כי נילסן בחר להטיל למערכה את יניב קטן חסר הכושר כחילוף לרביבו, על פני החילוף המתבקש והטבעי של יוסי בניון, מעלה ספק באשר להיותו האיש הנכון במקום הנכון, אבל זמנים – וגברי – יגידו מה עתידו של האיש הסימפטי.

למרות הכל, אפשר לשאוב גם נקודות אור בתוך האפילה של האכזבה המרה. שמעון גרשון השמיע אמירה רמה ביותר באשר לזהותו של השחקן עליו יוטל לקחת את מושכות הענף. נדמה, לשם שינוי, כי כאן אכן מדובר באיש הנכון במקום הנכון. נצחונה של הפועל ת"א על צ'לסי מוכיח כי אפשר גם אחרת וכי בראייה לטווח ארוך של המגמה בה נמצא הכדורגל הישראלי, נדמה כי מדובר בשיפור מתמשך. אחרי הכל, האכזבה החמוצה הזו מעידה כי צמח כאן כדורגל אשר דורש מעצמו הישגיות, ואשר אלמלא השפיץ של הנעל, היה גם עומד במשימה. געגועים לשלמה שרף? לא באמת. הלאה ליורו 2004. דווקא היום צריך לומר שזה נראה אפשרי יותר מאי פעם.