בסרט דוקומנטרי שתיעד את פועלו של מחמוד דרוויש, נראה המשורר עולה לבמה ומתקבל במחיאות כפיים סוערות. הוא המתין לשקט שהשתרר באולם, לזרקור שהאיר רק עליו, ואז הוא החל. "אנא אנא", אמר דרוויש בערבית (אני הוא אני) "ואנא הונא" (ואני כאן), "והונא סדא" (וכאן ההד). הוא המשיך שוב, בפאתוס השמור רק לו, בקצב מתגבר, וחזר על שלוש המילים הללו, בסדר שונה. אני הוא אני, ואני כאן, וכאן אני, וכאן ההד, וההד כאן, וכאן אני, ואני כאן, וכאן זה כאן ואני זה אני. דרוויש להטט בשלוש המילים בלבד, ממחיז אותן בכל פעם מחדש, משנה מילה ואיתה משמעות, וכל משפט נשמע פתאום כמו הד של המשפט הקודם. לפתע, בצל המונוטוניות המתמשכת, המילה הד הופכת גם היא למהדהדת, שוב ושוב, בתוך עצמה, בין האני, והכאן וההד, שלא נותנים לו מנוח.
דרוויש היה המשורר הלאומי הפלסטיני במלוא מובן המילה, וסיפור חייו ושירתו הם הזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי. הוא נולד בכפר בירווה שבגליל בשנת 1941, ושבע שנים לאחר מכן חווה כילד את הנכבה הפלסטינית. במהלך מלחמת 1948 כבש כוח של חטיבת כרמל את הכפר ולאחר מכן הוכרז המקום כשטח צבאי סגור. חלק מתושביו, כולל משפחת דרוויש, נאלצו לנטוש ללבנון והפכו לפליטים שם. אולם רוב תושבי המקום, שקיוו לחזור אל כפרם, נותרו בגליל, אך לא הורשו לשוב אליו. הם הוכרזו כנוכחים-נפקדים. פליטים בארצם. שנה לאחר מכן הרסו כוחות הצבא את בתי הכפר. לאחר מכן, ובשנה שלאחר מכן הוקמו על אדמותיו היישובים יסעור ואחיהוד.
"מתגעגע אל לחם אמי"
בשיריו כתב דרוויש על חווית העזיבה והגירוש הפלסטיני, החוויה הטראומטית של העם איתו אנו צריכים ללמוד לחיות בשלום, ואותו אנו כובשים צבאית כבר 41 שנים. שיריו הפכו להמנון הנישא בלחש על ידי הפלסטינים שנפוצו לתפוצות, ללבנון,לירדן, לסוריה, לרחבי העולם הערבי, לאירופה ולאמריקה, המנון שדבק גם בתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שאומץ על ידי תושבי מזרח ירושלים, ושחובק גם על ידי הערבים הפלסטינים החיים בינינו בישראל.
"אני מתגעגע אל לחם אמי ואל הקפה של אמי, ואל הלטיפה של אמי", כתב מחמוד דרוויש בשירו "אחינו אילא ח'ובז אמי". "אני משתוקק לחיי", ממשיך דרוויש, "כי אם אמות הרי אז אתבייש מדמעותייך, אמא". השיר, כמו רבים אחרים של דרוויש, הולחנו על ידי האמן הלבנוני מרסל ח'ליפה, והפכו לסממן ההזדהות העיקרי של פלסטינים שהחלו גודשים את הופעותיו ושבכו בכל פעם שהתנגנו מחדש מילות השיר. "אני מתגעגע אל הלחם של אמי", שר ח'ליפה ואיתו הקהל, "ואל הקפה של אמי, ואל הלטיפה של אמי".
"הרי בתים מתים ללא דיירים"
בשיריו נגע דרוויש ברגשות הפלסטינים, ובדיוק מאותה הסיבה הפך לאיום על הציבור הלאומי בישראלי. הנכבה, שאודותיה אסור לספר לתלמידי ישראל ואת שמה הס מלהזכיר, ההימנעות מהשימוש בצירוף "כיבוש" ו"שטחים כבושים", מחיקת זכרם של הכפרים הפלסטינים שנמחו מעל פני האדמה כלא היו, הניסיון לצייר את המדינה כ"ארץ ללא עם", והניסיון לתאר את הפלסטינים כערב-רב חסר זיקה למקום, שפחד והובס ועזב, היו לאבני היסוד של המיתוסים הנפוצים עד היום בחברה הישראלית.
שירתו של דרוויש, תיאוריו, הרגשות שמעוררים שיריו, היוו כולם סכנה להגמוניה הישראלית ומתקפה על הידע החדש שיצרנו לעצמנו. לכן הפך דרוויש לדמות מעוררת פחד בקרב ישראלים רבים, למשורר פלסטיני עם קונוטציה שלילית בעינינו, לדמות שאת שיריה אסור ללמוד וללמד בבתי הספר. כי הרי החשש הגדול הוא שהתעמקות בשיריו של דרוויש תחשוף צד אחד של העצמאות הישראלית, מציאות היסטורית אחרת, ורגשות אנושיים שקיימים בצד אותו אנחנו כל כך שונאים ואת עברו אנו כל כך ממהרים לבטל. "למה עזבת את הסוס לבדו?" שואל-בוכה הילד את אביו בליל נטישתם את הכפר בגליל. "כדי שיהיה חברה לבית, בני", עונה-מתרץ לו האב. "בתים", הוא ממשיך בשקט, "הרי מתים כשדייריהם נעדרים".
השירים של דרוויש, גם אם הם מעוררים חשש בקרב רוב הציבור בישראל, וגם אם הם יכריחו אותנו להסתכל עמוק לתוך מראת המציאות, ימשיכו להדהד בקרבו של העם הפלסטיני גם לאחר מותו של המשורר הלאומי. הניסיון הישראלי לבטל את חוויית האסון הפלסטיני, והניסיון לחנך דורות של תלמידים, מורים, עיתונאים ופוליטיקאים על מציאות מרוככת, עומדות בסופו של דבר בעוכריה של המדינות הישראלית.
מדיניות זו מרחיקה מאיתנו את ההבנה שמולנו עומד עם פלסטיני שקשור לאדמתו לא פחות מאיתנו ושלא מתכוון לשכוח. הנסיונות הללו מייצרים פתרונות מדיניים שיוצרים סכסוכים ולא מסיימים אותם. ההתעלמות מהפלסטינים מונעת כל סיכוי לסליחה, לפשרה. מחמוד דרוויש, גם אם לא נרצה להודות בכך, הוא פלסטיני בן הארץ הזו. גם אם נמשיך להכחיש זאת, קולו ימשיך להדהד. כי הוא הוא, וכי הוא כאן, וכי כאן הוא, וכי כאן כאן.