מי מרוויח ומי מפסיד מהמשבר בגאורגיה

חודש אוגוסט, תקופה המכונה בארצנו הקטנה כ"עונת המלפפונים", הוא בדרך כלל תקופה יבשה מבחינת חדשות. שרי חוץ וממשלות רבות יוצאים לפגרת קיץ ומותירים את המושכות בידי דרג הביניים. החדשות על המשבר בדרום אוסטיה הפתיע רבים, במיוחד לאור העובדה שעיני כל היו נשואות לפתיחת המשחקים האולימפיים בבייג'ינג. סביר להניח שאנשים רבים מיהרו לפתוח את האטלסים והמילונים כדי להיות בטוחים על מה בדיוק כל הבלגן. אחרי הכל, רק מעטים אלו הזוכרים את האלימות שפשטה בעבר באזור כשגאורגיה החלה לבסס את עצמאותה מתוך חורבות ברית המועצות.

אם כן, הבה נפתח לרגע את ספרי ההיסטוריה כדי להבין מעט במה מדובר. דרום אוסטיה ההררית, הנמצאת בגאורגיה, מופרדת מצפון אוסטיה הנמצאת ברוסיה, על ידי גבול העובר בהרי הקווקז. מרבית האזור נמצא בגובה של למעלה מאלף מטרים מעל פני הים. דרום אוסטיה מאוכלסת ברובה על ידי המיעוט האתני האוסטי, המדבר שפה הדומה פרסית. הגיאורגים מהווים רק שליש מהאוכלוסייה בחבל.

האוסטים הם צאצאי שבטים שנדדו לאזור מאסיה לפני מאות שנים והתיישבו באזור שקרוי היום צפון אוסטיה. בעוד האימפריה הרוסית המשיכה להתרחב במאות ה-18 וה-19, האוסטים לא הצטרפו לעמים האחרים בצפון הקווקז בהתקוממות. כמה מהם אף לחמו לצד הרוסים נגד השכנות היריבות. האוסטים נחשבו מאז ומתמיד לבני בריתם של הרוסים ולאחר מכן של ברית המועצות. הם צידדו בקרמלין, כשהכוחות הבולשביקים השתלטו על גאורגיה בתחילת שנות ה-20 ובמסגרת החלוקה שיושמה לאחר מכן, נוצר החבל האוטונומי של דרום אוסטיה בגאורגיה וחבל צפון אוסטיה הוקם ברוסיה.

דרום אוסטיה היא אחת משלושה חבלים בתוך גאורגיה – בנוסף לאבחזיה ואג'ריה – שנהנו ממעמד של אוטונומיה חלקית תחת החוקה הסובייטית. בדלנים מכל חבל החליטו לשים מבטחם ונאמנותם ברוסיה. לאחר התפרקות ברית המועצות והכרזת העצמאות של גאורגיה ב-1991, הכריזו שלושת החבלים על עצמאותם, ופתחו במלחמת גרילה נגד השלטון הגאורגי המרכזי. המורדים השתלטו על רוב חלקי האוטונומיה שלהם, אולם אף מדינה או ארגון לא הכירו בעצמאותם, למרות שבמשאלי עם שהנהיגו הממשלות המקומיות נרשם רוב מוחלט שתומך בהתנתקות מגאורגיה ובהקמת מדינות נפרדות.

בעוד רוסיה החלה בתהליך הקשה של המעבר מאימפריה כושלת תחת שלטון בוריס ילצין לייצואנית אנרגיה רבת עוצמה ובעלת קול שאין להתעלם ממנו בזירה הפוליטית תחת כהונת ולדימיר פוטין, מערכת היחסים המתוחה בינה לבין גאורגיה החלה להפוך לבעייתית יותר ויותר.

הצבא הגאורגי והמורדים האוסטים המשיכו בעימותים עד קיץ 1992 כשהסכם לגבי הצבת כוחות שלום רוסים, גיאורגים ואוסטים נחתם ומעין קיפאון פוליטי השתלט על האזור. הקולות הבדלניים שככו מעט במהלך כהונתו של הנשיא אדוארד שווארנדזה בגאורגיה. מצבה הכלכלי הקשה של דרום אוסטיה והפשיעה הגואה נעלמו מהכותרות עד עלייתו לשלטון של מכאיל סאאקשווילי. זה מיהר להבהיר את כוונתו להכניע את המחוזות הבדלנים. הוא הציע לדרום אוסטיה לפתוח בדיאלוג ולקבל עצמאות בתוך גאורגיה, אך הבדלנים לא קיבלו את ההצעה.

בשנים האחרונות עשתה גאורגיה מאמצים למציאת פתרון דיפלומטי לסכסוך המתמשך במדינתה, אולם ללא הצלחה, דבר שביסס למעשה שתי עובדות מפתח: הראשונה, לגאורגיה אין את הכוח צבאי או הפוליטי להכניע את המורדים. והשניה, נאמנות האוכלוסיה הבדלנית העניקה לרוסיה רישיון להתערב בענייני הרפובליקה הצעירה, אותה היא מחשיבה כחלק בלתי נפרד מטווח ההשפעה שלה. כך שעצמאותה של גאורגיה הושפעה מתחילת הדרך במידה זו או אחרת מקרבתה של שכנתה החזקה והמאיימת מצפון.

סאאקשווילי הפרו-מערבי, שהתחנך באמריקה ודובר אנגלית רהוטה, אמנם דאג תמיד להדגיש כי הוא מעוניין בשיפור היחסים בינו לבין רוסיה – אך ניסיונותיו המתמשכים לשלוט בדרום אוסטיה הבטיחו כי השתיים תגענה בסופו של דבר לעימות הבלתי נמנע. לטענת סאאקשווילי, דרום אוסטיה הפכה למקלט לפושעים ולשחיתות, אך המחלוקת האמיתית סובבת סביב שאלת הריבונות.

עם זאת, למשבר בין גאורגיה ולרוסיה יש השלכות מעבר לגבולות שטח שנקבעו במהלך שלטון ברית המועצות. זאת בשל האסטרטגיה בה נקט המערב במהלך התפוררות הקומוניזם בתחילת שנות ה-90. בעיקרו של דבר, המערב חילק למדינות כגון גאורגיה הבטחות אינספור להצטרפות למועדון האומות המערביות – הווה אומר, חברות מלאה בנאט"ו ובאיחוד האירופי.

עבור פולין וצ'כיה הדרך היתה קלה באופן יחסי. אחרי הכל, הן בסך הכל היו גרורות לשעבר של ברית המועצות. הדבר היה אפשרי – גם אם קשה יותר – לרפובליקות הבלטיות של ליטא, לטביה ואסטוניה. אלו נחשבו למדינות עצמאיות וקיבלו תמיכה רבה מבעלות ברית ותיקות ביבשת. בנוסף, תהליך הצטרפותן לאיחוד החל בעוד רוסיה עדיין מתאוששת מקריסת ברית המועצות.

מצבה של גאורגיה, לפחות בעיני רוסיה, שונה. בראש ובראשונה, היא ממוקמת על הגבול הדרומי של רוסיה באזור הקווקז הסוער והממשל הרוסי אינו מעוניין לראות נוכחות של נאט"ו באזור כה בלתי יציב. וחשוב מכך, גאורגיה היא חלק ממה שהרוסים מחשיבים כמרכז השפעה – גבולות רוסיה השתנו במאות האחרונות לפי המצב הפוליטי, אך היא עדיין מאמינה כי זכותה להשפיע על אזורים מסוימים עולה על המיקום המדויק של הגבולות בכל רגע נתון.

מנהיגי המערב מוכנים להודות כי ניתנו הבטחות לרפובליקות כגון גאורגיה בעבר, אך עולם הדיפלומטיה הינו עולם פרגמטי ויש לראות ערבונות אלו כחלק מההקשר הכולל של שאיפת המערב לקיים את מערכת היחסים הטובה ביותר שרק אפשר עם מוסקבה. כך שגאורגיה יכולה לצפות לקריאות לריסון ולהפסקת אש מצד המערב, אך לא ליותר מכך – אחרי הכל, האמריקאים זקוקים לשיתוף הפעולה של הרוסים בנושאים דחופים יותר כגון צפון קוריאה ואירן והסבירות כי מדינות כגון גרמניה, המייבאות את מרבית הנפט שלהן מרוסיה, יצאו נגד רוסיה – נמוכה מאד. אחרי הכל, לא תרצה לפתוח במלחמה עם מי שיכול לסגור לך את ברז הגז.

עם זאת, אסור למערב לשכוח שתוצאות המשבר הנוכחי יקבעו, למעשה, את מערכת היחסים של רוסיה עם שכנותיה, יעצבו את צורת כהונתו של נשיא רוסיה דימיטרי מדוודב ועלולות לשנות את מערכת היחסים בין הקרמלין למערב ולקבוע את גורל עתודות הנפט בים הכספי. גאורגיה היא בת הברית העיקרית של המערב באזור ודרכה עובר צינור הנפט היחיד המוביל את הנפט והגז מהים הכספי ומחוץ לשליטת רוסיה.

ארצות הברית ובריטניה מספקות סיוע צבאי לגאורגיה. מטרת סיוע זה היא לעודד את עצמאותה של גאורגיה. אך העזרה היא גם חלק מרצון המערב להגן על צינור הנפט, הנושא את הנפט הגולמי מהים הכספי לים השחור. אם גאורגיה תצליח בחיזוק ואישוש מרותה על דרום אוסטיה לאור האופוזיציה הרוסית, תהיה זו תבוסה עצומה להשפעתה של מוסקבה באזור ודבר שיכול לחזק רפובליקות סובייטיות לשעבר אחרות, כגון אוקראינה ואזרבייג'אן. תבוסה לגאורגים עלולה לסמל את סוף שלטון סאאקשווילי ולפגוע קשות במאמצי גאורגיה לבסס עצמה כדמוקרטיה מודרנית שפניה למערב. איך שלא מסתכלים על זה, המשבר טומן בחובו את הסכנה של הרעת היחסים בין המערב לרוסיה.

הנשיא סאאקשווילי רואה את העולם במונחים המוסריים והאידיאולוגיים הדומים לאלו של הנשיא בוש והוא אינו מתבייש לדבר בחופשיות על הצורך להגן על החופש והדמוקרטיה של גאורגיה. הוא השווה את פעולותיה הצבאיות של רוסיה ביומיים האחרונים לפלישת גרמניה לפולין ב-1939 או להתערבות הסובייטית בהכנעת שחרור צ'כוסלובקיה ב"אביב של פראג" ב-1968. בשני המקרים, דמוקרטיות המערב לא רצו או שלא יכלו לעזור – וסאאקשווילי מקווה הפעם לאלץ אותן להגיב בצורה חזקה יותר. אך ככל הנראה, עליו להתכונן לאכזבה. לא סביר שהמערב יהיה מוכן לסכן עד כדי כך את הקשר העדין והשברירי שנוצר עם רוסיה. ככל הנראה, הדבר היחיד שארצות הברית ושרי החוץ של אירופה מוכנים לעשות זה לקוות לסיום מהיר של האלימות, שתלווה בהתחייבות כלשהי מצד מוסקבה וטביליסי לדיאלוג.