אני מעריצה של "תוכנית הליבה"

גל נדיר של אופטימיות שוטף בשבועות האחרונים את אזרחי המדינה, בעיקר אלה אשר התברכו בילדים בגיל בית הספר. אחרי שנים ארוכות של אכזבה מתמשכת ממערכת החינוך הממלכתית, נפתח להורים בקיץ הזה צוהר של תקווה. על פי פרסומים רבים בתקשורת, מצא משרד החינוך פטנט מיוחד להקניית השכלה, כזה שיאפשר לבתי הספר להעמיד את הבוגרים עליהם חלמה תמיד החברה הישראלית. פס הייצור של נערות ונערים עלגים, חסרי מושג במתמטיקה ובעלי שליטה תת-בסיסית באנגלית, עומד להסגר. את כל המהפך הזה, צריך לזקוף לזכות שיטה חדשה שאף זכתה לשם מודרני וקליט: "תכנית הליבה".

את פרטי השיטה קשה ללקט מתוך הדיונים אודותיה, אבל השורה התחתונה ברורה: תלמידים שיזכו להתחנך בזיווה של "תכנית הליבה", יצאו לחייהם הבוגרים עם מטען עשיר של ידע וכישורים. הדברים אמנם לא נאמרו במפורש, אבל קל לברר אותם בהיקש פשוט: חוק החינוך החרדי, אשר יתקצב מוסדות חינוך חרדיים ויפטור אותם מתכנית הליבה, זכה לגינויים נמרצים מצד מה שכונה פעם "האינטליגנציה": בלי התכנית, כך מתריעים המשכילים, נידונו התלמידים החרדיים לחסך בלתי הפיך בחשבון, באנגלית ובמדע, מה שיקשה עליהם מאד לרכוש מקצוע ולהפוך לאזרחים מועילים. מכלל לאו, אתה שומע הן: מי שיזכה לחסות בצל כנפי תכנית הליבה, יינצל מאותן סכנות.

אחת הדילמות הקשות ביותר בתחום העיתונות, נוגעת לאיזון בין זכות הציבור לדעת, לבין זכותו לאושר. האם ראוי לחשוף את האמת, אם ידוע שהיא תגרום סבל לשומעיה? כשפלוני מוצא נחמה באשליה שתכנית הליבה תעלה את ילדיו על דרך המלך החינוכית, האם באמת הכרחי להעמיד אותו על טעותו? במקרה הנוכחי, קל להתיר את ההתלבטות. בעוד שלושה שבועות, כשילדי ישראל ינהרו בחזרה לבתי הספר, תתגלה ממילא האמת המרה: תכנית הליבה הפלאית, גלגל ההצלה של הפדגוגים, היא בדיוק אותה מערכת מקרטעת שזוכה לקיתונות של ביקורת ולעג, ממש באותם כלי תקשורת שזועמים כעת על החרדים. מאחורי הפטנט שהצית את דמיוננו, עומדת מכונה שחוקה ומאכזבת.

לכאורה, יש לפנינו סתירה. כלפי פנים, בשיח התוך-חילוני, מוגדרת מערכת החינוך ככישלון. כלפי חוץ, בוויכוח עם החרדים, היא הופכת לפתע לבסיס איתן של השכלה והכשרה לחיים. האם מדובר, חלילה, בצביעות או בחוסר יושר? הקוראת הערנית, בפרט זו ששכלה התחדד באבן המשחזת של תכנית הליבה, מזהה מיד את הפגם במסקנה הזו. תכנית הליבה היא אמנם תנאי הכרחי להשכלה, אבל לאו דווקא תנאי מספיק. יש עוד גורמים במשוואה המסובכת של חינוך והנחלת ידע, כך שגם אם תכנית הליבה אינה מבטיחה הצלחה בלימודים, היא מגדילה מאוד את הסיכוי לכך.

על הנקודה הזו ראוי להתעכב עוד רגע. האם הסיכוי להצלחה בלימודים תלוי באיזו הגרלה, או שיש חוקיות בדבר? כל מי שמצוי קצת בדרכי העולם, יודע שבתהליך הזה יש מעט מאוד אקראיות. בלי תרבות שמעודדת ידע והשכלה, בלי מודלים לחיקוי בבית, בלי לחץ סביבתי להצליח בלימודים, קשה מאד להפיק ידע בר קיימא מבית הספר (ואפילו אז, ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת). האם משהו מהתנאים האלה מתקיים בחברה החרדית? למתקשים במענה על השאלה, הנה רמז: הילדים החרדים לא נשלחים לחיידרים ולישיבות בעל כורחם, אלא מוכנסים לשם על ידי הוריהם. אותם הורים שפוסלים שידוכים משום שהחתן, רחמנא לצלן, עובד במקום ללמוד בכולל. אותם הורים שמתנגדים כבר כמה מאות שנים לשילוב לימודי חול בלימודי קודש. אותם הורים שלא מכניסים לביתם אנציקלופדיה או ספר מדע.

דומה שגם ביש גדא שלא זכה להיצרף בכור החכמה של תכנית הליבה, יכול לחלץ מהנתונים את התשובה הנכונה: כפיית תכנית הליבה בסביבה כזו, תצליח כמו נטיעת עצי מנגו בקוטב הצפוני. הבחירה החרדית בבערות ובעוני מהווה אמנם ניצול מקומם של מדינת הרווחה, אבל היא חוקית לגמרי. אי אפשר יהיה לשנות אותה, כל עוד הקהילה עצמה אינה מעוניינת בשינוי. השקעה באכיפת התכנית תהיה בזבוז של זמן וכסף. "חוק החינוך החרדי" פשוט מכיר במציאות הזו וחותך את ההפסדים: קחו תקציבים (נמוכים מאלה של החינוך הממלכתי) וחסכו לנו את ההוצאה המיותרת על הכשרת מורים, הפקת ספרי לימוד, פיקוח וניהול.

נחזור, אפוא, לפולחן שהתפתח בחודש האחרון סביב "תכנית הליבה". מה עומד מאחורי התוכחות המליציות והמאמרים הזועמים? האם עיני הפרשנים טחו מראות את הסתירה בין תכונות הפלא שהם מייחסים לתכנית הזו, לבין המציאות העגומה בבתי הספר? טיפשות היא תמיד הסבר טוב, אבל במקרה הנוכחי, כנראה שההתקפה על החרדים נובעת גם מצרכים פסיכולוגיים. מערכת החינוך הממלכתית תמשיך כנראה להידרדר ולאכזב את צרכניה, כחלק מתהליך ההטפשה של חברת השפע. המציאות הזו מדכאת ומתסכלת לא מעט אנשים. קשה לבוא אליהם בטענות, אם הם מנסים להתעודד דרך התנשאות על תרבות אחרת.