בזמנים לא כל-כך רחוקים, עוד בימי חיינו, נחשבה האולימפיאדה תחרות הספורט הגדולה והיפה ביותר בתבל. היא עדיין כזו, אך הרוח שבה נוסדו המשחקים האולימפיים השתנתה מאוד. ממשחקים ספורטיוויים ידידותיים בין חובבנים נהפכו המשחקים האולימפיים המודרניים ב-112 שנותיהם לאחת הזירות הפוליטיות, המסחריות והכלכליות הגדולות ביותר.
בגלגולם הראשון היו המשחקים האולימפיים של העולם הקדום טקסי ראווה ותחרויות שסימלו סגידה לאלים - ובהתאם לכך לוו בהקרבת קורבנות. המשחקים גם סימלו את כוחן הצבאי של המשתתפות - באותו עידן הניעה יכולתם הגופנית של חיילי כל ממלכה את עוצמתה הצבאית. למרות הכוחניות הצבאית שהיתה טמונה במקצועות - הטלת כידון, היאבקות וריצה - עוטר ראשם של המנצחים בזר של עלי זית, שסימל שלום ותקווה.
המשחקים האולימפיים המודרניים התחדשו ביוון ב-1896, ללא הקרבת קורבנות לאלים. הם נועדו להיות תצוגה של רוחו הספורטיווית של המין האנושי - תחרויות בלי הריגת היריבים; הישגים גופניים כבירים שאין להם תועלת צבאית, ואף לא תועלת כספית - כל המתחרים נדרשו להיות ספורטאים חובבנים, שאינם מתפרנסים ממשלח גופם. החל מ-1900 הותר גם לנשים להשתתף במשחקים.
ואולם ברבות השנים הוסר בהדרגה האיסור על השתתפות ספורטאים מקצוענים, בעיקר מסיבות מעשיות. ראשית, היה קשה להגדיר היכן עובר הגבול בין חובבן למקצוען. האם לחובבן מותר לשאת פרסומת על חולצתו, והאם מותר לו לקבל החזר הוצאות נסיעה ומימון מסחרי לאימוניו? בנוסף, עסקי הספורט נהפכו לעתירי הון, והספורטאים הטובים בעולם לא רצו לוותר על הכנסות עתק רק כדי שיוכלו להשתתף באולימפיאדה. ב-1992 הגיעה לקצה העמדת הפנים החובבנית של האולימפיאדה, עם שיתופם של שחקני ה-NBA בנבחרת ארה"ב בכדורסל. כיום משתתפים במשחקים גם טניסאים מקצועיים המרוויחים עשרות מיליוני דולרים בשנה.
הזירה הספורטיווית נהפכה גם לבמה פוליטית. אולימפיאדת מלבורן ב-1956 הוחרמה על-ידי כמה מדינות בעקבות משבר סואץ ודיכוי ההתקוממות בהונגריה. מכאן ואילך שימשו המשחקים האולימפיים במה לגינוי - האמריקאים החרימו את הרוסים, הרוסים את האמריקאים. כל העולם מגנה את סין על מדיניות הפגיעה בזכויות האדם שלה, אם כי אין עדיין מי שהכריז כי יחרים את האולימפיאדה השנה.
נותני החסויות רואים באולימפיאדה את אחד הארועים המסחריים הגדולים והכדאיים ביותר. כספם מממן את שכרם של הספורטאים, את בניית האיצטדיונים ואת שידור המשחקים לכל פינה בתבל. התחרות המסחרית כל-כך קשה, עד שאחד מענפי הספורט התחרותיים ביותר שמלווים את האולימפיאדה הוא שיווק גרילה, שבו המפרסמים אינם נותני חסות רשמיים, אלא תופסי טרמפים מקצועיים.
אפשר אולי להצר על המסחור של אירוע שמטרתו להעלות בכל פעם את רף היכולת הגופנית האנושית, וליצור מפגש ידידותי ומקרב לבבות בין בני לאומים שונים. ואולם האופי של האולימפיאדה השתנה בהתאם לרוח הזמנים. כיום מדברים על משחקים אולימפיים לא ככבוד שניתן לערים המארחות, אלא כקרש קפיצה כלכלי לעתיד טוב יותר, ומהמרים אם עיר זו או אחרת תוכל לגזור צמיחה ורווחה מאירוח המשחקים - כמו שקרה לסיאול וברצלונה - או שמא היא תיסוג בחזרה למקומה הטבעי, כמו שקרה לאתונה ב-2004.
למרות הציניות הרבה שעוטפת כיום את "הרוח האולימפית" ו"רוח הספורט", דבר אחד ממשיך לעמוד לזכותם של המשחקים האולימפיים: הדבר האמיתי שעומד לנגד עיניהם של אצנים ברגע צאתם מקו הזינוק ושל הקופצים לגובה ברגע שבו הם נועצים את המוט בקרקע; שמלווה את חבטות ההתאבדות של הטניסאים ברשת; ומפיח נשימה בריאותיהם של הרצים העושים את הקילומטרים המיוסרים האחרונים של המרתון - הוא לא הפרס הכספי, אלא הניצחון, והניצחון בלבד.
התחרות האמיתית היא לא באצטדיון
דפנה מאור
7.8.2008 / 14:12