מי מפחד מהשבתת לימודים?

כמו באוגוסט בכל שנה, שוב נדמה כי פתיחתה במועד של שנת הלימודים בבתי הספר נמצאת בסכנה. בדיון חירום שערכו היום (שלישי) ראשי פורום 15 הערים הגדולות, הוחלט כי במידה שלא יבוטל הקיצוץ המתוכנן בתקציב החינוך הממלכתי, שנת הלימודים הקרובה לא תחל ב-1 בספטמבר.

נשמע מאיים. הטראומה של השביתה האחרונה בבתי הספר עדיין מהדהדת. ב-2007 קץ ארגון המורים בעובדה, לדבריו, שמשרד האוצר אינו מקיים איתו משא ומתן על תנאי העסקת המורים, וגזר חופשה ללא תשלום על המורים. גם התלמידים זכו לחופשה כפויה.

למרות שהשביתה זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת, לא צריך להכביר במילים על הבעיות שהביאה עמה. כולם הרגישו את זה. המורים לא עבדו, התלמידים לא למדו, ההורים נותרו אובדי עצות. המורים היו נחושים. השביתה התמשכה והלכה רחוק יותר משמישהו העז לצפות, כאשר פתרון ממשי לא הסתמן באופק. התלמידים הסתובבו חסרי מעש ברחובות, הלימודים לקראת בחינות הבגרות נפגעו והאלימות בקרב בני הנוער עלתה בצורה חדה. בסופו של דבר שבתו בתי הספר העל יסודיים במשך לא פחות מ-64 יום, השביתה הארוכה ביותר בתולדות מערכת החינוך הישראלית.

האיום על שנת הלימודים הקרובה מכניס אוכלוסיות שלמות למתח. אבל אם ננסה להסיק מסקנות מניסיון העבר, הסיכוי ששנת הלימודים באמת לא תיפתח קלוש. אבי קמינסקי, יו"ר איגוד מנהלי אגפי החינוך בארץ, איננו מודאג מאפשרות כזו. "הדימוי שארגוני המורים מחזיקים את הממשלה בחבל קצר הוא נפוץ, אבל זה לא נכון. מאז תחילת המאה הושבתו הלימודים ב-1 בספטמבר פעם אחת בלבד, וגם זו היתה השבתה של השלטון המקומי, שנמשכה יום אחד בלבד".

"כמעט כל האיומים בהשבתות מתגלים במהרה כחלולים. לאורך השנים ישנן אמנם הרבה השבתות, אבל הן אזוריות, לפי מחוזות או לפי גיל. השבתות כלל ארציות אינן מתקיימות", אומר קמינסקי. "למעשה לא קורה שתלמיד כזה או אחר מפסיד מסה של ימי לימוד ברצף בגלל שביתה. השביתה של השנה שעברה היא מקרה חריג".

"אם נסתכל על השביתות של השנים האחרונות, אפשר לראות שלמרות האיומים, הארגונים מנסים בכל מאודם שלא להגיע להשבתה כללית", מוסיף קמינסקי. "בשנת 2005, למשל, נראה היה שקיים איום רציני לשביתה כללית מצד ארגון המורים והסתדרות המורים, שחברו יחד נגד יישום דו"ח דוברת. הם זעמו על כך שלא שיתפו אותם במשא ומתן, והרגישו שמנסים לקבוע חוקים בכוח, מבלי להתחשב בדעתם. אבל מה הם עשו בפועל? במשך חודשים הם השביתו את הלימודים בכל יום במחוז אחר, בשעה אחרת ובשכבת גיל שונה. ההשבתות נמשכו חודשים, אבל בפועל אף ילד ואף מורה לא באמת סבל מכך".

לדברי קמינסקי, הציבור "הופחד", ולא מדובר היה באיום ממשי. "הציבור ידע שישנו איום חמור של שביתה כללית, אבל בסוף כלום לא קרה: הממשלה התחלפה, ויחד איתה התחלפה שרת החינוך. השרה החדשה, יולי תמיר, הבטיחה שלא תיישם את דו"ח דוברת ללא הידברות עם המורים, והאיום הוסר".

לדברי קמינסקי, השביתה האחרונה הוכיחה שרק שביתות כלליות וארוכות יכולות להביא לתוצאות. בכל זאת, נדיר שהן מתקיימות. "זה נכון שבעזרת שביתה כללית אפשר להשיג משא ומתן, אבל החשש מכך שתתקיים שביתה הינו קטן. כך עובדת מערכת יחסי העבודה בישראל. מדוע? כי היד על השלטר קפוצה. צריך הרבה כוח כדי להשבית, וזה אומר לפגוע במורים, בתלמידים, ובציבור. זה נראה רע מאוד מבחינת יח"צנית, ואף אחד לא רוצה להצטייר כך בעיני הציבור".

אבל למרות ההרגעות, גם קמינסקי אינו בטוח שהשביתה האחרונה היא באמת האחרונה. "הסכסוך האחרון עדיין לא נגמר, ההסכם שארגון המורים והאוצר הגיעו אליו היה רק שלב ביניים. המורים הסכימו לחזור ללמד רק כי רצו להימנע מלימוד תחת צווי מניעה, הם לא רצו לחצות קו אדום. הם הסכימו לסיים את השביתה על בסיס הבטחה למשא ומתן, אבל בפועל משא ומתן שכזה כמעט שלא התקיים מאז. לצערי, אם זה לא יפתר, אנו עומדים בפני שביתה נוספת במהלך השנה".