מהדירה בדמי מפתח לבית בכרמיה

שעות ספורות לאחר הודעת ההתפטרות של ראש הממשלה אהוד אולמרט ביום רביעי, העבירו יועציו מסר למערכות החדשות. אנשי אולמרט ניסו להסביר את אופן ההחלטה שקיבל, וגרסו כי המהלך שלו דומה לזה שביצע בשנה שעברה ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, שבחר לפרוש לאחר שנבחר לו יורש. היועצים לא הסתפקו בכך, והעלו השוואה להתנהגותו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשעתו, שפרש מהחיים הפוליטיים לאחר ישיבת הממשלה בה אמר את המשפט האלמותי: "אני חש כי איני יכול עוד להמשיך כך".

עשרים וחמש שנים לאחר שהתפטר מתפקידו, השלים בגין זה מכבר מהפך תדמיתי, מאחד מראשי הממשלה השנויים במחלוקת שהיו לישראל, לאחד המוערכים ביותר. אהוד אולמרט הינו ראש הממשלה הכי פחות פופולארי בתולדות בישראל, ואפילו התואר "דרמטי" שהוצמד למהלך שלו השבוע נראה מעושה ומיותר. האם ההיסטוריה תשפוט באור שונה גם אותו?

כלפי חוץ, כל בסיס להשוואה בין בגין ואולמרט נראה מגוחך עד מופרך. ההבדלים ברורים, בעיקר באורחות החיים, או ה"לייף סטייל" ברוח הימים: הבית בכרמיה של אולמרט, לעומת דירת השניים וחצי חדרים בדמי מפתח ברחוב צמח; מלונות פאר, קשרים לטייקוני כלכלה ועורכי עיתונים, לעומת צניעות סגפנית ויום יום של נסיעה באוטובוסים ציבוריים. גם מהלך הפרישה שלהם היה אחר בתכלית: כשהודיע בגין על עזיבת החיים הפוליטיים קראו לו חבריו בליכוד ובממשלה לשקול זאת שנית ולחזור בו. בקדימה, היו אלה חבריו למפלגה של אולמרט, ששמחו להקיא אותו מקרבם, בהיותו עול אלקטורלי נכון להיום. אבל אם אלו מסימני הזמן והבדלי התקופות, ישנם אירועים בחיי האומה בהם שני ראשי הממשלה היו מעורבים, ונראים כסוג של חזרת ההיסטוריה.

הדרך לפרישת שני ראשי הממשלה עברה בלבנון. עבור מנחם בגין, היה זה אקורד סיום צורם במיוחד לדרך היסטורית, רבת משמעות ועשייה בתפקיד. "ועדת כהן", שהוקמה על מנת לחקור את ארועי המלחמה, קבעה כי בגין צריך היה להתעניין יותר במתחולל בצפון, לא להפקיד את הזירה בידי שר הביטחון אריאל שרון והדרג הצבאי, כשבמיוחד הדברים אמורים לגבי כניסת הפלנגות למחנות הפליטים והטבח ב"סברה ושתילה". הועדה קבעה כי בגין לא שקל נכון את התוצאות הצפויות למהלך.

את עיקר הביקורת בועדת כהן ספגו שר הביטחון שרון והצבא, אבל גם ביקורת מצומצמת זו, ובעיקר המחאה הציבורית וההפגנות מול ביתו פגעו בבגין קשות. מלחמת לבנון אכן הובילה ל"ביעור קני הצרעות" ומעוז הפת"חלנד עבר עם ראשו יאסר ערפאת לטוניסיה - אך למעלה משש מאות חיילי צה"ל נהרגו במלחמה, החיזבאללה נולד, והחברה הישראלית שקעה עמוק בבוץ הלבנוני ובבחינה מורכבת של מוסריות התנהגות צה"ל. בגין התקשה לשאת את האחריות הזו.

אז וגם היום "כוח ההרתעה של ישראל" היה ונשאר מושג ייסוד, שלאורו נדרשים הצבא והחברה לצאת למלחמות. במלחמת לבנון השניה, תחת הנהגתו של אולמרט, היציאה לקרב היתה בעקבות חטיפת החיילים גולדווסר ורגב והיותה עליה לבצע שינוי ביחסי הכוחות במציאות הלבנונית, והפעם סילוקו של חיזבאללה מדרום המדינה. רובן המוחלט של המטרות לא הושגו.

אולם גם מסקנות ועדת וינוגרד, שמונתה מטעמו של אולמרט, וקבעה כי היו כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי- לא הצליחו לעמעם בעיני אולמרט את הישגי המלחמה. הוא לא ראה בכך עילה לבחון את מנהיגותו. הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרץ שילמו את המחיר, לא ראש הממשלה.

"דוקטרינת בגין"- זה הכינוי שניתן למדיניותה של ישראל, שלא לאפשר למדינות עוינות לפתח טכנולוגיה גרעינית, מחשש לייצור נשק גרעיני שיופעל נגדה. בגין היה ראש הממשלה הראשון לבצע פעולה ראשונה בתחום, כשלפני 27 שנים הורה לתקוף את הכור העירקי "תמוז".

התקיפה, שעלתה בהצלחה, עוררה על בגין ביקורת רבה: בשמאל הישראלי טענו כי המהלך נבע משיקולי בחירות (שלושה שבועות לאחר מכן אכן זכה הליכוד בראשותו של בגין בבחירות ברוב קטן, לאחר שהמערך בראשות פרס הוביל בסקרים); בעולם הביקורות היו נוקבות עוד יותר ואפילו ארצות הברית תמכה בהחלטת גינוי חריפה של האו"ם ומועצת הביטחון.

ראש הממשלה אהוד אולמרט פעל על פי דוקטרינה זו, כשהורה לפני כשנה על תקיפה בסוריה - מבנה שהממשל האמריקאי אישר שהיה כור גרעיני לייצור פלוטונים בשלבי בנייה. גם הפעם הביאה התקיפה לשיפור במעמדו של ראש הממשלה בסקרי דעת הקהל, שהחמיאו לו על ההחלטיות והאומץ. אך הסוגיה הגרעינית הבוערת היא לא סוריה אלא אירן.

אם בתקופת בגין הייתה הפעולה בעירק בגדר הפתעה, כשאפילו הטייסים לא ידעו מהי מטרת התקיפה שלהם במהלך האימונים שעברו - הרי שהיום אימוני חיל האוויר מתפרסמים בעיתוני העולם, האיומים כלפי אירן מושמעים על ידי שרי הממשלה. בנוגע למעשים- אין לדעת מה יילד יום; הזירה הגרעינית משמשת בינתיים בעיקר לצרכים פוליטיים ותדמיתיים.