מי בעד חיסול משרת ראש הממשלה?

כמו הטובות שביצירות האמנות, הצליח נאום ראש הממשלה השבוע לפעול על מאזיניו בכמה רבדים של רגש ושכל. במישור השטחי, הנגיש לכל צרכן בידור, היה שם מופע סטנד-אפ קומדי מושקע. יכולתו של אולמרט לשמור על פנים רציניים בעת שהתלוצץ על "כוח ההרתעה של ישראל", התעלתה לרמה של קלאסיקות כמו "השוטר אזולאי".

ברמה הבאה, ידע ראש הממשלה לפרוט במיומנות על אותו מיתר עדין שמתוח בין אמפתיה לבין מבוכה. רגש דומה לזה מתעורר לעיתים אצל קוראי אתרי ספורט, כאשר הם רואים את הכיתוב "פרסום ראשון!" מוצמד לידיעה. הפאתוס של ההכרזה, ההדגשות וסימני הקריאה, משקפים מאבק עיתונאי רווי יצרים ואמביציה. אלא שמחוץ לברנז'ה, השאלה מי הקדים את מי בכמה דקות, אינה מעוררת אפילו פיהוק. הפער הזה, בין עצמת החוויה האישית לבין חוסר הרלוונטיות שלה לצופה מן הצד, ניכר בהודעה שמסר אולמרט לאומה. עבורו, הכרזת פרישה הייתה רגע טעון מאין כמותו, אבן דרך במפעל חיים. לצרכן החדשות הממוצע, לעומת זאת, לא היה הנאום אלא אמירת המובן מאליו. אולמרט לא יתמודד על תפקיד יו"ר "קדימה"? בשביל זה כינסתם מסיבת עיתונאים? מה הידיעה הדרמטית הבאה – אחמד טיבי לא ינסה להתמנות לראש ישיבת "עטרת כהנים"? שלמה שרף פורש מהמרוץ לנשיאות מכון וייצמן?

מבוכתם של המאזינים ותחושת אי הנוחות שלהם, לא הסתכמו בנושא הזה. לאורך הנאום כולו, ריחפה עליו עננה דקה של סוריאליזם, מין חוסר התאמה מתמשך בין המילים לבין המציאות. את הניואנס הזה היה קשה יותר לפענח וייתכן שהוא היה נותר עלום, אלמלא מחוייבותו של אתר וואלה! לספק לציבור שרותי פרשנות. המסר המרכזי בהודעתו של ראש הממשלה, מעבר למצוקתו האישית, היה אזהרה אפוקליפטית: אנחנו ניצבים על סף הידרדרות מסוכנת למשטר מסוג חדש; משטר שבו אפשר לעקוף את הכרעת הבוחר ולהדיח ראש ממשלה מכהן (!) באמצעות טרור מנהלתי.

הזעזוע שהביע אולמרט לא היה מלאכותי או מניפולטיבי. הוא שיקף את אמונתו הבסיסית, שתפקיד ראש הממשלה הוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אלא שככל שטרח ראש הממשלה לצבוע בצבעים קודרים את אותה תופת משטרית, כך גדלו סימני השאלה סביב הנחת היסוד שלו. קל להזדהות עם התסכול של אדם שמאבד את עולמו בגלל מה שהוא תופס כמזימה מרושעת, אבל האם זהו אכן משבר ברמה הלאומית? אין ספק שהדחת ראש ממשלה נחשבת ארוע מסעיר, אבל מה יש בה מעבר לדרמה? איפה הערעור הגדול של יסודות חיינו? אם להשתמש בשפה טכנית, מה הביג דיל?

באופן פרדוקסלי, מסתבר שהעיסוק הקדחתני בראש הממשלה ותפקודו, יכול לשמש גם כזרז למחשבות כפירה לגבי עצם נחיצותו של התפקיד הזה. מעבר לפן הטקסי, נאומים ועצרות חגיגיות, האם יש לראשות הממשלה ערך מהותי? מה היה שונה בשנתיים האחרונות, אילו התנהלה הממשלה מאליה, כאוסף שרים שווי מעמד אשר מתכנסים אחת לשבוע ומצביעים בעניינים שונים? האם מלחמת לבנון השניה לא הייתה פורצת? הדולר לא היה מתרסק? החינוך לא היה מידרדר? הפועל כפר סבא לא הייתה יורדת ליגה? מה לגבי אותם מבצעים עלומים שבהם התהדר אולמרט (בצורה ילדותית למדי) – האם אי אפשר לאשר אותם ב"סתם" דיון בין ראשי הצבא לבין הקבינט הבטחוני?

אפשר להאריך בויכוח אם מנהיגים אכן מעצבים את ההסטוריה, או שהם רק צפים על גליה, אבל השאלה כאן הרבה יותר צנועה: מהי תרומתו החיובית של תפקיד ראש הממשלה, לתפקודה של מדינה דמוקרטית? מתי אי אפשר להסתפק בהצבעה בממשלה, אלא נדרשת הכרעה של אדם יחיד? האם תפקודם של משרדי הממשלה ייפגע או ישתפר, אם לא יהיה ביניהם משרד על רחב סמכויות? על פניו, נראה שדווקא עיקור התפקיד מתוך המערכת, יאפשר לשרים להתרכז בעבודתם, במקום לתפוס אותה כשלב ביניים בדרך לתהילה האמיתית. גם החצר עמוסת היועצים והמקורבים שקמה סביב כל ראש ממשלה, בוודאי לא מוסיפה מיקוד או שיקול דעת ענייני.

רשימת המטלות שבהן ראש הממשלה נחשב חיוני, אינה ריקה לגמרי. בכל פעם שצריך לתווך וליישב סכסוכים, מתגלה התפקיד במלוא הדרו. ויכוח בממשלה יכול להסתיים בדפיקת יד סמכותית, משא ומתן תקוע יכול להחלץ מהמבוי הסתום אחרי שראש הממשלה "מטיל את כובד משקלו" לזירה. האם עבודה כזו מחייבת באמת העסקת שר-על במשרה מלאה? השאלה כמעט רטורית. מדובר בתפקיד נקודתי שיכול להתבצע היטב על ידי קבלן או איש מקצוע. מסתבר שמה שהממשלה צריכה אינו "מנהיג", אלא בורר. אדם שיוכל לקבל החלטות חותכות ולאכוף את סמכותו במקרה של חוסר הסכמה.

מדינת ישראל משופעת במועמדים מתאימים לעבודה כזו, אבל הם אינם באים מהמגרש הפוליטי. בוררים טובים לא יושבים במרכזי מפלגות, אלא בטירות של משפחות הפשע הגדולות. הצלחתם של ראשי המשפחות האלה ביישוב מחלוקות, היא מן המפורסמות; היא בוודאי גדולה עשרות מונים מהנסיונות האומללים של אולמרט, שרון, ברק ונתניהו לכפות את דעתם. נוכחותו של ברון סמים והימורים בישיבות הממשלה, תוכל לחולל פלאים במידת הרצינות ושיתוף הפעולה של המשתתפים. הבורר לא יתווה מדיניות, אלא יחלץ את הממשלה בכל פעם שתהליך קבלת ההחלטות ייתקע. דיונים אינסופיים בין האוצר לבין המורים, יוחלפו בהכרעות מהירות שאין עליהן עוררין. איש לא ידליף משיחות סגורות עם הבורר. עיתונאים לא יסלפו את דבריו. מנהיגים זרים ייזהרו בכבודו. מילה שלו תהיה מילה. לצד היתרונות המובהקים האלה, יש בהצעה גם בונוס מפתיע: לאור נסיון השנים האחרונות, הכנסתם של ראשי משפחות הפשע לממשלה, היא כנראה הדרך היחידה לגרום למשטרה לחקור אותם ברצינות.