העבודה מתרסקת, הגירסה הבריטית

באוגוסט 2007 עמד גורדון בראון בפני החלטה פוליטית ראשונה בתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה. אחרי שירש את מקומו של טוני בלייר, שירד מהבמה הפוליטית ופינה מקום למספר שתיים שלו במפלגת הלייבור, עמדה על הפרק שאלת קיומן של בחירות מוקדמות.

בראון הכריז אז כי ייבצע את המהלך, על מנת לאשש את ההובלה שקיבל בירושה, כמנהיגותו העצמאית. משרד יחסי הציבור של סאצ'י אנד סאצ'י כבר הכין לו כרזות לקמפיין: הן הלכו על הקו של המנהיג ה"אפרורי-אך-אמין", להבדיל מהרהב הריק שאפיין את בלייר בשנותיו האחרונות בשלטון, בהן סר חינו.

אלא שכעבור זמן קצר התחרט גורדון בראון, והודיע כי לא יקיים בחירות. ההסברים שלו היו מבולבלים. בין רגע הסתבר שהוא לא רק פוליטיקאי אפרורי, אלא גם לא אמין במיוחד. וזה כבר ממש לא הרבה למכור לציבור הבוחרים.

בראון חשש אז ללכת לקלפיות, משום שהיתרון של הלייבור על פני מפלגת השמרנים (ה"טוריז") הצטמצם לכדי חמישה אחוזים בלבד בסקרים - מה שנתפס אז, בקיץ 2007, כצמצום דרמטי של יחסי הכוחות הפוליטיים בממלכה. בראון העדיף לנסות לבסס קודם את מנהיגותו כראש ממשלה מכהן, על מנת להרחיב את הפער. הדעה הרווחת היתה כי רע יותר מבחינת הלייבור לא יכול להיות.

כעבור שנה בדיוק, סקרי השבוע האחרון מעניקים ללייבור 29 אחוזים מתמיכת הציבור. הטוריז זוכים ל-40 אחוזי תמיכה. המומנטום ברור, ואין כאן חשד למקריות. נראה כי המערכת הפוליטית היציבה באופן יחסי בבריטניה עומדת בפני טלטלה אמיתית. כפי שנראים הדברים כרגע, האפשרויות הן שתיים: או שהלייבור תדיח את גורדון בראון, או שהציבור יעשה זאת בבחירות שיתקיימו מתישהו בשנתיים הקרובות, ואלו יקברו את עידן ה(ניו) לייבור סופית.

בתרבות נתפס עידן השמרנים של מרגרט תאצ'ר בשנות השמונים, כזמן בו "אנגליה הישנה מתה": הערכים הסוציאליסטים הושלכו לפח, איגודי העובדים פורקו והסולידריות החברתית התפוררה לטובת קפיטליזם ברוטלי. בריטניה התמודדה אז עם אפרוריות ודיכאון כלכלי ותרבותי, ואין רבים שמתגעגעים לשלטון השמרנים, שהפכו על ספסלי האופוזיציה מאז אמצע שנות התשעים לבלתי רלבנטיים. אלא שלפתע הטוריז נתפסים כאופציה לגיטימית, שלא לומר מועדפת, ובאחוזי תמיכה ניכרים.

את המהפך הזה יש לייחס קודם כל לטוני בלייר, לא לגורדון בראון יורשו, עליו נוח להפיל את התיק. בלייר הצעיר והעדכני החזיר בשנות התשעים את השיק לאנגליה, הביא לפריחה אדירה בסיטי של לונדון, והתבלט כמנהיג כריזמטי בעל פופולריות שיא. אלא שככל שנקפו השנים, התברר שהליברליזם של בלייר הוא לא יותר מוורסיה עדכנית, מצוחצחת ומחויכת של ערכי הכלכלה השמרניים.

בלייר איבד תחילה את השמאל, ומי שהיו גדולי תומכיו הציבוריים - אנשי תקשורת, אמנים, אנשי רוח - הפכו למתנגדים קולניים שלו. האכזבה חלחלה בהדרגה למרכז, ודורבנה על ידי סקנדלים פוליטיים (בהם חשד לחלוקה מפוקפקת של תארי אצולה) ותחושה גוברת שהשלטון, ככל שלטון, התעייף והסתאב עם הזמן.

ההתערערות האמיתית אירעה עם שליחת החיילים הבריטיים לעירק: מלחמה שנתפסת בממלכה כשערורייתית, מיותרת ושאינה קשורה במאום לבריטניה. בלייר היה לבעל הברית הנאמן ביותר (אם לא לכלכלב, כפי שהוא נראה בקליפ של ג'ורג' מייקל, דוגמא אחת מני אין ספור) של הנשיא האמריקאי המושמץ ג'ורג' בוש.

ובציבוריות ובתקשורת הבריטית מדובר בסטטוס בלתי נסבל, וזאת עוד עוד לפני שהסתבר שהטריגר ליציאה למלחמה מקורו היה ברמייה - מידע כוזב על הימצאות נשק לא קונבנציונלי. בזירה העולמית מצאה בריטניה את מקומה כאויבת האיסלם ויעד מובהק עבור ארגוני הטרור.

הצ'ארם של טוני בלייר שמר על הפופולריות של הלייבור, על אף האכזבה והמיאוס. ברגע שהוא ירד מהבמה נעלמה הפסאדה, ונראה כי העסק הולך ומתפרק. בשנה שחלפה מאז פינה את מקומו לגורדון בראון לא ארעו כישלונות דרמטיים או שינויים מהותיים בדאונינג 10 - אבל כבר אין מי שיכסה על הדשדוש בנאומי יח"צנות. מנגד, העלייה במחירי המזון והדלק חוללו את אותו האפקט בקרב הציבור כבכל מקום אחר על הפלנטה.

מה גם שאחת מתופעות הלוואי של עידן בלייר, והאמריקניזציה של המערכת הפוליטית בבריטניה, היתה תקומתו של דיויד קמרון. הטוריז היו חייבים לייצר יריב רלבנטי משלהם אחרי שנות האופוזיציה, וקמרון הוא מעין מוטציה של בלייר, עם חזות ודיבור של סוכן מכירות חלקלק. מדובר בנואם מוכשר בעל בלורית, שקנה אט אט את לב הקהל בשיטות הקלאסיות של בלייר (או קלינטון, או נתניהו לצורך העניין).

בזירת הסקס אפיל, המצע המעומעם, הקריאות ל"שינוי" והנחרצות-חוצבת-הלהבות-כביכול הוא מחסל את בראון "הפקיד". פתאום השמרנים מצטיירים כאופציה צעירה ורדיקלית, מי היה מדמיין.

בארבעת החודשים האחרונים ספג הלייבור בראשות גורדון בראון מפלות אלקטורליות קשות, לא רק תדמיתיות. עיריית לונדון – המעוז המובהק ביותר לליברליזם ושל הלייבור האנגלי – נכבשה על ידי בוריס ג'ונסון השמרן. ג'ונסון, או פשוט "בוריס" כפי שהוא נקרא, הוא חתיכת טיפוס אקסצנטרי ומעניין.

הוא הגיש בעבר תוכניות סאטירה פוליטית בטלויזיה, פרובוקטור מבריק עם הומור עצמי במידה לגמרי לא שגרתית, והיה נחשב לבדיחה פוליטית אלמלא הדיח את קן ליוינגסטון. אמנם אפשר וראוי לראות בבוריס ובבחירות בלונדון בחירות אישיות ומקרה לא מייצג, אבל הנזק ללייבור נעשה. באותו יום בחירות מקומיות ברחבי אנגליה, האחד במאי , השיגה הלייבור את התוצאות הרעות ביותר שלה מזה 40 שנה.

ההפסדים בבחירות המקומיות בהמשך חודש מאי בקרו וננטוויץ' במידלנדס, אחר כך גם בהנלי, ובעיקר לפני כשבוע בגלאזגו איסט (עוד מעוז לייבור) כבר הביאו לתחושת מפולת אמיתית, לפיה המפלגה כיום הינה בפשטות בלתי ניתנת לבחירה.

ובביטוי הזה משתמשים כעת לא יריבים, כי אם אנשי לייבור עצמם. סקר חדש הראה שמעל 50 אחוזים ממצביעי המפלגה תומכים בהחלפתו של בראון, וידיעות אחר ידיעות מספרות על ניסיונות מבפנים לבצע מהלך שכזה, בהם מעורבים גם בכירים. ג'ק סטרו, שר המשפטים המבוגר, ובעיקר דייויד מילבנד, שר החוץ הצעיר, תופסים כעת את הכותרות כמועמדים לחילופי הנהגה זריזים, כדי לעצור את הסחף.

הלייבור מנסים נואשות להזכיר לציבור את השיפור הניכר שהרימו במערכת הבריאות, ואת העובדה שממול נמצאת למעשה תאצ'ר במסווה של מנחה בערוץ קניות, אבל אין הרבה שיחתמו על כך שבראון יהיה עדיין ראש ממשלה אחרי החגים. או בגרסה האנגלית, אחרי כריסמס הקרוב.