זה לא אולמרט, זה אנחנו

ההודעה של ראש הממשלה על התפטרותו לא הייתה מפתיעה. רוב העם מאס בהתנהלות המבישה של אולמרט תחת צל החקירות הרבות שהוא נתון בהן. אולם, האם בהיבחר מנהיג חדש לקדימה, בין אם זו ציפי לבני ובין אם זה שאול מופז, נוכל לנוח על זרי הדפנה ולומר, כי נבחר מנהיג ראוי? כנראה שלא. גם הפעם, כך נדמה, נמצא במנהיגנו פגם כלשהו, ואם לא יהיה מדובר בשחיתות, אז במחדל זה או אחר שללא ספק יצדיק הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

אינני מצדיק ולו לרגע אחד שחיתות מכל סוג שהוא, אולם ממשלת אולמרט לא התנהלה רק סביב חקירותיו. היו לה הישגים בתחום המדיני והחברתי כשביניהם, בין היתר, הדאגה לניצולי השואה, סל ההטבות למילואימניקים, הקמת ועדת חקירה לטיפול בעולי אתיופיה, הקצאת תקציב נרחב ולחינוך ועוד. כמו כן, במשא ומתן עם הפלסטינים, על אף שנדמה לעיתים כמהלך אפור וצולע, דנים באופן שקול ורציני על עתיד שני הצדדים. אי אפשר להקל ראש גם במגעים עם סוריה.

לא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא - רוב הסיכויים שאנחנו נמשיך להתלונן. בדבר אחד אולמרט צודק באופן ברור: "הפכנו לעם נרגן שרוטן כמעט בכל מצב". כבר שנים רבות שבמקום להפנות אצבע מאשימה כלפינו כריבון במדינה דמוקרטית, אנו מאשימים את נבחרנו בכל עוולה ובכל מחדל. אין ספק כי בכנסת ישבו ואולי עדיין יושבים כמה אוכלי חינם, שמתעניינים רק בכוח ושררה ויעשו הכול כדי להישאר במקומם, כולל פעולות מושחתות. אך האם כל נבחרינו הם כאלה? האם כל רצונו של מי שיושב בכנסת הוא לנצל, לגנוב ולדפוק את האזרח הקטן? אני לא מאמין בכך. יתרה מזאת, אני מאמין שמי שחושב כך הוא צבוע ומסוכן לדמוקרטיה. בוויתור על האמון בפוליטיקאים יש סכנה כפולה: אם נפסיק להאמין בהם, לא ירצה אף אדם מוכשר ומתאים להצטרף לפוליטיקה. אלה שכבר בפוליטיקה, יאמרו לעצמם: "למה לי לטרוח? הרי גם ככה, למרות מאמציי, לא מאמינים בי".

בין 120 חברי הכנסת ישנם אנשים מוכשרים מכל קצוות הקשת הפוליטית. יתרה מכך, ישנם בכנסת אנשים שבאמת איכפת להם, גם אם לעיתים אנו לא מסכימים עם דעתם. נכון, הם פוליטיקאים וככאלה הם צריכים לעשות קומבינות וויתורים. ישראל היא מדינה דמוקרטית ובמשטר מסוג זה אין מנוס מלוותר מעט על האידיאולוגיה אם ברצונך ליצור איזון קואליציוני שמטרתו, בסופו של דבר, היא טובת הכלל על חשבון רעיונות אידיאולוגיים חסרי פשרות.

הכי מרגיזה הצביעות שלנו, הבוחרים. במקום להסתכל על עצמנו, אנו מאשימים את הפוליטיקאים, שבסופו של דבר הם מראה לדמותנו. במדינה שבה לאף אחד לא באמת אכפת מהאחר, ושבה אנו מרגישים מרומים ולעיתים גם מרמים בעצמנו, מה הפלא שנבחרינו נראים ככה. הצרה היא שאנו בוחרים להאשים אותם במחדלים ולא עושים בדק בית אצלנו. הבכיינות הפכה אצלנו לספורט לאומי. בשנים האחרונות נופלות וקמות ממשלות על ימין ועל שמאל מבלי שניתנה להם כלל האפשרות להתחיל ולתפקד כמו שצריך.

איך אנו מסוגלים להאשים את נבחרינו כשאנו בעצמנו מושחתים. אנו גונבים, מרמים, מקללים ומלכלכים. די בלרדת לרחוב ולשמוע את צרור הקללות, הצפצופים ולהיות עדים לרמאויות, כדי להבין את מי קרוב לוודאי נבחר כמנהיגנו. אני ממליץ בחום להתבונן בסרטו של אורי רוזנווקס "מדינה זבל" כדי להיווכח ולראות עד כמה לא באמת אכפת לנו. במקום להפסיק ללכלך, תרתי משמע, אנו מסתפקים רק בלהתלונן כל הזמן.

נכון, לאור החקירה האחרונה נגדו, אולמרט היה צריך ללכת, אולם לא בטוח שהוא היה ראש ממשלה רע. אני מקווה שראש הממשלה הבא שייבחר לא יהיה מושחת, אבל אני עוד יותר מקווה שניתן לו או לה צ'אנס.

ישראל צועדת למקום הנכון כשהיא נלחמת בשחיתות השלטונית. אך נשאלת השאלה האם זה מספיק. אני סבור שכל עוד העם לא ישתנה, לא ישתנו הפוליטיקאים. היום זו כמעט אופנה להאשים אותם בכל צרותינו אולם אנו לא מבינים לעומק את רעיונות הדמוקרטיים שבבסיסם עומדת העובדה הלא נעימה שזהו שלטון של נבחרים ולכן לעולם לא יהיה מושלם. ראש הממשלה אינו סופרמן ולא כל החלטה שלו היא נכונה, משום שאין נכון אבסולוטי במדינה שבה יש כל כך הרבה אמיתות שונות.

אנו כל הזמן אומרים שהכנסת צריכה לייצג אותנו בכבוד. ובכן, זה נכון, אבל בינתיים אנו מביישים אותה. התרגלנו לחיות במציאות בה ישראל היא מדינה שכובשת עם אחר. התרגלנו לחיות במדינה מזוהמת ואנו ממשיכים ללכלך אותה כל הזמן. הדרך היחידה לשינוי מתחילה בנו כעם.

בספטמבר ייערכו בחירות מקדימות בקדימה. כשייבחר יו"ר חדש לתנועה, יפנה אולמרט את מקומו. בין אם תצליח או יצליח היו"ר החדש לאחד קואליציה יציבה תחתיו ובין אם נלך לבחירות, אני מקווה שנלמד מלקחי ממשלת אולמרט ונהיה קשובים ומודעים למתרחש בפוליטיקה בישראל.

העדריות בה מחליט העם את דעותיו מסוכנת ונובעת מחוסר הבנה של הדמוקרטיה ושל תפקידו של העם במשטר שכזה. אין להקיש מהנאמר שהעם טיפש. יש כאן קריאה אמיתית למעורבות בנעשה במדינה ופקיחת עיניים ביקורתית יותר כלפי מנהיגינו, אבל גם כלפי עצמנו. ביקורת שמשמעותה איזון בין דעתנו לבין המצב הכללי של המדינה. ביקורת בה אנו כיחידים שופטים את המתרחש ולא נענים לקול ההמון שזועק היום ושותק מחר.