בדיון שנערך בוועדת הפנים על צמצום תנועת כלי הרכב והפחתת זיהום האוויר מתחבורה בתל אביב, נקבע שהחל משנת 2009 בעלי כלי רכב פרטיים ישלמו 25-50 שקלים ליום בכניסתם לתל אביב ולערים בסביבתה.
במקרה זה ציבור המחוקקים כנראה חשב שהמטרה מקדשת את האמצעים. מלחמה בזיהום אוויר, זיהום סביבתי ופתרון העומס בעיר המרכזית במדינה היא בעלת ערך עליון, אך גביית אגרה על כניסה לעיר מצביעה על תופעת החלמאות שישראל כה מאופיינת בה.
נכון להיום, התחבורה הציבורית בישראל לוקה בחסר, וזה בלשון המעטה. אם ברצונכם לנוע ממקום למקום במדינות המערב המפותחות, ישנן אינספור רכבות, רכבות תחתיות, רכבות קלות, אוטובוסים, מוניות ואפילו ריקשות, שייעשו לכם חיים קלים ונוחים, במחירים שווים לכל נפש ואמינות גבוהה.
בישראל לעומת זאת, ישנן תשתיות שהשירותיות שלהן ללקוחות מגוחכת, אם בכלל אפשר להגדיר אותה. בעוד שבברלין על תחנות האוטובוסים מצויין בעוד כמה דקות יגיע כל קו, בישראל עדיין צריך לקוות שהנהגים יגיעו בזמן. בעוד שבאמסטרדם יש אוטובוסים לכל אורך שעות הלילה ובכל ימות השבוע, בישראל אנחנו רק חולמים על פריבילגיות שכאלו.
ואם כבר עסקנו בתודעת שירות קלוקלת, אי אפשר שלא להזכיר את הצפיפות האיומה והתדירות הנמוכה, שהתחבורה הציבורית הישראלית, על כל גווניה המועטים, לוקה בהן. בין אם מדובר בתופעת האוטובוסים הדחוסים שאין מקום לנשום בהם, ובין אם מדובר ברכבות יום ראשון וחמישי שאפשר רק לקוות שיהיה מקום לעמוד בהן בכלל, התחבורה הציבורית לא מסבירה פניה לציבור הישראלי.
כאן זה לא אירופה
אך למרות המענה שאינו קיים, בוחרים להטיל אגרה על כניסה עם כלי רכב לתחום העיר תל אביב, ולמספר ערים בסביבתה. החלטה שמסמנת יותר מכל אטימות וחמדנות, במדינה שבה מרוב מיסים לאזרחים אין כסף אפילו לשבת בבית.
מחד גיסא, מעלים את מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית עקב התייקרות הדלק והמדדים, ומאידך גיסא מטילים מיסים על נסיעה ברכבים פרטיים. האם המחוקקים מנסים לגרום לכולם לעבור לרכיבה על אופניים?
בתוך כך, הוספת אגרה על כניסה לתל אביב לא רק תפגע בקרב הציבור העובד בה, אלא אף תוריד מגדולתה של העיר כבירת הבילויים של ישראל. מי יוכל להרשות לעצמו לצאת לבילוי, לשלם מחיר מופקע על חניה, לשלם מחיר מופרז על הבילוי עצמו ולשלם עוד מחיר בלתי סביר על כך שבכלל העז להיכנס לתחומי העיר האסורה?
עם כל הכבוד, ישראל היא לא אירופה ולא ארצות הברית. לפני שבאים להטיל אגרות על נוחות החיים של הציבור, יש לדאוג שלכלל הציבור יהיו אלטרנטיבות נוחות, זמינות, אמינות וכלכליות.