גם כן חוק

החודש נדמה היה כי זכינו לברכה ותקווה בדמות חוק "המזהם משלם". המטרה - להפוך את הקנסות על זיהום תעשייתי למשקולות של ממש על רגלי כל גוף הנהנה מרווח כספי שניתן להשיג תוך התעלמות מהחוקים הסביבתיים. אותם חוקים האמורים להגן על האוויר המים והאדמה, היסודות החומריים של החיים עצמם, הנתונים במתקפה רבתי בישראל ובכלל.

החוק (של חברי הכנסת חנין, מלכיאור, פינס, והח"כ לשעבר והיום אסיר משוחרר עמרי שרון) יאפשר להטיל קנסות כספיים כבדים מאוד - עד 2.4 מיליון שקלים, לפי פרסומים, על תאגידים שיזהמו את הסביבה. המשרד המופקד על הגנת הסביבה (שראשו התנגד באופן תמוה לחקיקה, או לא כל כך תמוה בהתחשב בדמות המאיישת את הכיסא), יהיה אחראי על היתרי "פליטה", שבלעדיהם המפעלים יהיו נתונים בסכנת סגירה.

על ידי כך אמורה להיווצר התאמה בין גודל המפעל , רמת הנזק שגורם (אם לאדם או לאדמה), המחזור העסקי שלו, רווחיו, והקנס. כלומר יצירת קשר ישיר בין רווח חומרי לנזק חומרי וענישה חומרית.
לכאורה, הדבר יעודד את המנכ"ל להימנע מקנסות משום שאלה יפגעו במאזן הכספי, עד כדי סכנה לקיומו של המפעל. במצב כזה ייגרר אחרי המפעל עצמו גם מעמדו החברתי של האדם העומד בראשו - כל אלה תלויים באותה שורה תחתונה חומרית. במציאות החברתית שבה פועלים מנכ"לים של מפעלי תעשיה בישראל השורה התחתונה היא אחת - המאזן הוא המלך.

לא משנה אם המנכ"ל מייצר כוסות פלסטיק נאמר, או פרוטזות, או בטריות להתנעת טנקים. ירוויח, יזכה לתשואות וכיבודים. יפסיד, עדיף שירחיק עצמו מנקודות ההתכנסות של הברנז'ה, אם אלו מסעדות יוקרתיות או ערבי הורים בבתי ספר עם שמות כמו "טבעי" או "חופשי". צדק סביבתי, אחריות חברתית או סתם יושרה, כל השאר הם פועל יוצא של המאזן. טובים לרווח? מה טוב. מפריעים לרווח? יוזזו הצידה, ייקברו, יקומטו וייעקפו.

אכן, קיים סיכוי שמפעל בינוני או קטן ייפגע קשות מתשלום קנס בן שבע ספרות. מנכ"ל של מפעל שכזה בוודאי יימנע מסיכון בפגיעה חמורה ברווח עליו הוא מופקד, מחשש לשלומו החומרי ועמדתו בחיים מול בני קבוצת הייחוס שלו. ואולם, עיון במדורי הכלכלה וחשבון פשוט מעלים תהיות לגבי היעילות שבקנס בטיפול במזהמים הגדולים באמת: מדו"חות של המשרד לאיכות הסביבה עולה כי עיקר הזיהום התעשייתי בישראל מקורו בשמונה תחנות כוח של חברת החשמל (השייכת למדינה האמורה לגבות את הקנס בשמנו) ושישה מפעלים השייכים לחברות בת של "החברה לישראל" בבעלות האחים עופר. אלה פולטים יחד כ-85 אחוז (!) מזיהום החלקיקים התעשייתי במדינה.

היעילות של קנס מקסימלי בסך 2.4 מליון על חברות שמגלגלות מיליארדים ורווחיהן נאמדים במאות מיליונים היא אפסית. מדובר בערך בחצי אחוז ממחזור של חברה כזאת או בעלות שכר חודשית של סמנכ"ל ממוצע. הסכומים שתורמים ראשי התאגידים המזהמים לאגודה למלחמה בסרטן ולמחלקות האונקולוגיות השונות המטפלות בקורבנות הזיהום, שממנו הרוויחו, עולים פי כמה מונים על הקנס המוצע.

טענתם של יוזמי החוק לגבי הגברת הענישה הכלכלית על מפעלים מזהמים מעלה את ההרגשה ששוב, כוונות לחוד ותוצאות לחוד. הרושם הוא שבעיקר נוצרת כאן הפרדה בין הקטנים והבינוניים לבין הגדולים. תרשו לי לנחש שהמנכ"לים של "כימיקלים לישראל", בתי הזיקוק או חברת המחצבים "רותם אמפרט", כמו גם שרי התעשייה, התשתיות והסביבה, אינם מודאגים יותר עקב החוק החדש. השורה התחתונה שלהם לא תפגע. הסביבה החברתית שלהם לא תטיל בהם את הקלון הדרוש. הם יוסיפו להיות מקובלים ומחוזרים בסביבתם. קבוצת ההתייחסות שלהם תריע ליכולתם להסיט הפרעות טורדניות כמו החוק החדש. מדושנים ברווחיהם הם יוסיפו לפלוט מזהמים רווחיים לאוויר, למים ולאדמה.

הרעיון של חברי הכנסת ומאבקם ארוך השנים מול ההון והממשלה הנם דבר מבורך כשלעצמו. ואולי יש כאן סנונית המבשרת את בואה של תגובת הנגד הירוקה. אך עד שלא נמצא את הדרך לסכן את המעמד החברתי הגבוה של מנכ"לי תאגידי הזיהום הגדולים, יוסיפו אלה לצד מלחכי הפנכה בממשלה לשרת בעיקר את אדוניהם, איילי ההון, שתאבונם לרווח חומרי, גם אם על חשבון ההוויה החומרית עצמה, אינו יודע שובע וגבול.