זו לא שכונת פאר, זאת לא שכונה לאוסטרים

דומה ששנים ארוכות לא היה אירוע בישראל, שלא שייך במובהק לתחום המדיני-פוליטי, שעורר כל-כך הרבה אמוציות לאומיות כמו המשחק במוצאי שבת בין ישראל לאוסטריה. מה לא היה פה? ביטחון, אנטישמיות, כבוד לאומי, בידוד בינלאומי, ולסיום גלשנו אפילו לסוגיות הכשרות ושאלת הכפייה הדתית. הנבחרת שלנו, שרבים בעידן נילסן הרגישו שנדחקה, שלא בצדק, מעט לשוליים, חזרה ובגדול למרכז הבמה. עכשיו, כשדומה ששום כוח בעולם (רובם ניסו) כבר לא ימנע את המפגש הטעון הזה, הגיע הזמן להרים את המבט מנבכי הפוליטיקה למגרש בר"ג ולשאול את שאת השאלות: מה יהיה?

ובכן, יהיה לא רע בכלל. הניסיונות האוסטרים להעביר את המשחק למגרש נייטרלי, שזכו בארצנו הקרבית להרבה פחות מדי הבנה, הפכו ככל ששעת ה-ש' התקרבה, לגסים יותר ויותר, וכך, גם עם נחיתות מראש בתחום הכישרון, הכניסו את עצמם האוסטרים לפינה ממנה לא יוכלו לצאת. במו לשונם ובאריצ'ם הם הצליחו להביא את המשחק הזה למקום שלנו, הישראלים, הכי נוח בו – השכונה. ויגידו מה שיגידו מעריצי הסגולות הייקיות – שכונה זה השטח שלנו.

על המגרש ביום שבת יעלו 11 אוסטרים שאפתנים, שיחפשו נקודה ומקום בפלייאוף, אבל מולם יעלו 11 חברי הכנופיה השכונתית שלנו, שיפשילו שרוולים וייצאו למלחמה על הדבר האחד עליו אף ישראלי לא מוכן למחול – הכבוד. חומר הבעירה הכי חזק שמניע אותנו – כעס ושנאה (ולמי שיש ספק, שיקרא קצת תגובות גולשים הקשורות למשחק), מלובה על ידי אותן אנרגיות ממש של 40 אלף איש באצטדיון ועוד מיליונים מול המסכים (היכונו לשבירת שיאי הרייטינג), יהפוך את המשחק הזה לקרב רחוב, בו למשמעת האוסטרית תהיה יכולת קטנה מאוד להשפיע על הטירוף שירוץ על הדשא, וגם מרכז ההגנה החולה שלנו לא יעצור אותנו, את כולנו, בדרך לשחרור סף העצבים בדרך הכל-כך אהובה עלינו – השפלה.

לסיום: בקשה ואזהרה. לכל מי שמתכוון להגיע למשחק – אנא, שמרו את הזעם עוד דקה, זאת שלוקח להמנון האוסטרי להסתיים ואז תשחררו אותו בקול תרועה גדול. חבל, באמת חבל להכתים אירוע אותו נרצה לזכור עוד הרבה שנים. ולאזהרה: גדולה ככל שתהיה שמחת הניצחון, כדאי לנו – הקהל, העיתונאים ואנשי המקצוע, כבר להתחיל לחשוב בשקט על הנחיתה. בשלב הבא מחכה לנו טורקיה ותגידו מה שתגידו על החברים של רביבו - בשכונה הם עושים לנו בית ספר.