טיוח ורשלנות? לא בספר של תא"ל תמיר

שיבוש הליכי חקירה, אי מילוי הוראות והתנהגות שאינה הולמת קצין בדרגתו. אלו חלק מהחשדות נגד תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, מפקד אוגדת עזה, שעל פי החשד איפשר לבנו בן ה-14 לנהוג בבאגי צה"לי וניסה לטייח את התאונה שאירעה במהלך הנסיעה. על פי החשד, תמיר ביקש שלא לדווח לצה"ל על התאונה, ואף שילם לנהג המכונית הפרטית יותר מאלף שקלים, כדי שלא יפנה לחברת הביטוח. הוא אף כתב דו"ח תאונה שקרי, וגורמים שונים טוענים כי קצין אחר אף העיד עדות שקר למענו. רק בשלב מאוחר יותר, כשטופל הטרקטורון במוסך צבאי, נאלץ תמיר לספר על שאירע.

זו לא הפעם הראשונה שתמיר עומד בפני ביקורת נוקבת. התנהלותו בשנים האחרונות, הן כמפקד חטיבת גולני והן מפקד אוגדת עזה, משכה לא מעט אש. בצה"ל נוצרה לו תדמית של מפקד קשוח שלא מפחד להתלכלך וכמי שמנסה להוביל פתרון צבאי בעזה.

תמיר ידוע כמי שמתנגד לחומות ולגדרות כתומך נלהב בפעולות צבאיות התקפיות וכמי שלא מהסס אף להפעיל לחץ על גורמים מדיניים בנושא. עד לאירוע האחרון היה תמיר מועמד לקידום לדרגת אלוף ובעיני רבים אף נחשב כמי שיתמנה ביום מן הימים לרמטכ"ל. פרשת הבאגי עשויה לסתום את הגולל על הקריירה הצה"לית שלו. למעשה, מעיון בספר שתמיר פירסם לפני שלוש שנים, "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות), עולה שהסבלנות שלו לרשלנות, לשגיאות ובעיקר לטיוח, קצרה מאוד.

תמיר הוא אחד הקצינים היותר מזוהים עם הלחימה בחיזבאללה בשנות ה-80' וה-90'. את השנים שהעביר בלבנון תיאר תמיר ב"מלחמה ללא אות", שמגולל את הלחימה החל מהימים שהחיזבאללה היה ארגון צעיר ולא מוכר, דרך המבצעים "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", ועד מות חברו ומפקדו של תמיר, תא"ל ארז גרשטיין.

הספר מסתיים בנסיגת צה"ל מדרום לבנון. הספר אף עוסק באריכות בפרשה קודמת שבה הסתבך תמיר: שני חיילים מהגדוד שעליו פיקד, ערן חודדה ואביקם הופמן, התחשמלו למוות במהלך פעילות מבצעית במוצב טייבה. יחד עם מפקד החטיבה ומפקד הפלוגה, הואשם תמיר בגרימת מוות ברשלנות. לאחר תהליך משפטי ארוך ומתיש, הורשעו השלושה בהתרשלות במילוי תפקידם, אך זוכו מגרימת מוות ברשלנות.

מלבד תיאור המלחמה מנקודת ראותו, מקפיד תמיר לבקר ללא רחמים לכל אורך הספר את הסובבים אותו. תמיר לא מהסס לשפוך את האני מאמין שלו, גם כשהוא לא מתיישב עם תפיסות הלחימה של מפקדים אחרים סביבו. תמיר מדגיש את חשיבות המשמעת והנורמות בצבא ואת השפעתן על שדה הקרב.

בעמוד 58 בספר, מתאר תמיר תקרית טרגית שבמהלכה ירו כוחות צה"ל על חבריהם. באירוע נהרגו ארבעה לוחמים ותמיר מספר כי לתקרית הייתה השפעה עמוקה עליו ועל תפיסת הפיקוד שלו. "בעיני היה קשר הדוק בין המשמעת והנורמות הלקויות שזיהיתי בפלוגה לאירוע שהתרחש במארב...חשוב בעיני שמפקדים צעירים יבינו את הסכנה הטמונה בהתנהגות שאין לה מקום בצבא סדיר. לתופעות שאליהן מתייחסים רבים כאל משובת נעורים עלולות להיות תוצאות קשות".

תמיר מתאר בספרו כיצד נרתעה הצמרת הצבאית מיוזמות התקפיות וזאת בשל חשש לאבדות ולתגובה בעורף. המציאות שאותה מציג תמיר בספרו היא של קצינים מסורסים. תמיר טוען כי הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון הוא זה שהכביד על הצבא ומנע ממנו לפעול במלוא עוצמתו." "הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחלחל עד לדרגות הנמוכות ביותר, והתופעה של ויתור על ערכים העמיקה... התופעה הזאת הייתה בעיני הרת אסון". כותב תמיר.

הפער בין הדמות המצטיירת מהספר - מפקד אמיץ וטקטיקן מעולה שהמשמעת הצבאית היא נר לרגליו - לבין החשדות הקשים נגד תמיר, מטריד. יש לקוות שצה"ל ישעה לעצות מהספר של תמיר. אם יימצא שהוא אשם, אסור לתת לו ולהתנהגותו גיבוי.