הצב נפרד לשלום מסוקניק?

כשגדי סוקניק בחר להופיע עם צב מדבר ולדבר אליו בחזרה, היו כמה גבות שהורמו במערכות העיתונים. אמנם זה כבר מראה שכיח שעיתונאי בכיר (כן, גדי סוקניק לא היה רק פרזנטור של מהדורת חדשות 2) בוחר להגיד שלום לאג'נדה העיתונאית, לעזוב את הכלביה שמנסה, או לפחות אמורה לשמור על הדמוקרטיה בישראל, וללכת בדרכם של פוליטיקאים רבים, כלומר לעשות לביתו. אחרי הכל, 600 אלף דולר עבור קמפיין הפרסומות לבנק לאומי למשכנתאות יכול לקנות לך בית, בלי שאפילו תזדקק למשכנתא.

כשגדי סוקניק בחר להופיע ב"פוליגרף" לא רק הגבות הורמו. לכמה וכמה מהצופים זה גרם לתחושת אי נוחות בישבן כשישבו לראות את התוכנית, לחלקם זה אפילו גרם לבעיות קיבה קשות, אחרים ממש הקיאו. בגילוי נאות אני צריך לומר שלא ראיתי את התוכנית, אבל יום למחרת לא ניתן היה להתחמק מהביקורות שנשפכו עליה, ומפרסום של תוכן (אם אפשר לקרוא לזה תוכן) השאלות שנשאלו בה. אני גם לא מתכוון לצפות בה.

אתמול הסתבר שמי שדווקא צופה הדוק בתוכנית הוא חברו הצב, וקברניטי בנק לאומי למשכנתאות לא ממש אוהבים את הביקורות. אולי הם חושבים שמי שהופך לחלון הראווה של בנק, שכל תפקידו הוא לאפשר לזוגות צעירים לבנות בית, לא צריך להיות אותו אדם שמחפש בפחי הזבל אחר הרפש והלכלוך שעלול לפרק את הבית שבנו. "דה מארקר" פירסם אתמול כי בבנק לאומי למשכנתאות שוקלים להיפרד לשלום מסוקניק, הסיבה היא, ככל הנראה, לא יחסיו המעורערים עם הצב, אלא הבחירה להנחות את "הפוליגרף".

אנחנו העיתונאים, שמבכים על הידרדרות המקצוע שבו בחרנו, על הזניית החדשות, על הפיכת כל אייטם לכמה שיותר צהוב, צריכים להסתכל לפעמים גם על הקולגות שלנו וגם על עצמנו, ולהבטיח שאם אנו רוצים שיישאר לעיתונאים מעט כבוד, עלינו לבצע את הבחירות הנכונות. העיתונות בישראל אינה גדולה מסך כל חלקיה – וחלקיה הקטנים ביותר הם אותם עיתונאים שהחליטו שהם רוצים גם וגם. ליהנות מכל העולמות: לזכות לכבוד של עיתונאי בכיר מצד אחד, ומהצד השני לא לוותר על הכסף, ההערצה והחוזה השמן של טאלנט באחת מרשתות השידור, או בסוכנות הדוגמנות הקרובה.

כשלאילנה דיין הוצע התפקיד של שגרירת ישראל באו"ם (קצת שונה מלדבר עם צב, או לשאול שאלות שלא היית מעז לשאול בשום שיחה סלונית) היא השיבה בשלילה. היא אמנם נקראה אל הדגל, אך נדמה לי שהדמוקרטיה הישראלית זוכה לשירות טוב יותר בזכות עבודתה העיתונאית. כשכמה עיתונאים בכירים מחליטים לעזוב את המקצוע ולהיכנס לפוליטיקה, ההרגשה היא לרוב שהם חוצים את הקווים, אבל ההחלטה הזו מגיעה בדרך כלל משיקולים קצת יותר ערכיים: ההבנה שאם הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אולי כדאי להצטרף לשיירה ולעצור אותה מבפנים.

אם מחר יגיע הצב אל משכן ביתי ויציע לי לדבר איתו בקמפיין פרסומת תמורת 600,000 דולר, אני לא יודע איך אגיב (במצבו הנוכחי של חשבון הבנק שלי, סביר מאוד שאסכים לעשות זאת), אבל למזלי אני עדיין עיתונאי קטן, וצבים לא פונים אלי. כשאגדל אני מקווה שכבר תהיה לי משכנתא ששילמתי עליה כמעט לגמרי ותהיה לי את האפשרות הפיננסית להשיב בשלילה. אם אכן יגיע היום ובנק לאומי למשכנתאות יקרא לגדי סוקניק ויאמר לו "אנחנו צריכים לדבר", תתקבל ההחלטה להיפרד בידידות, וגדי והצב ילכו להם כל אחד לביתו. הצב הוציא את ראשו מהשיריון והבין ששגה. חבל שאי אפשר לומר זאת על הפרזנטור שלצידו, שלא מפנים מה לא בסדר בסוויץ' המהיר כל כך - מהגשת חדשות להתפלשות ברפש.