רוחניות צעצוע

באופן מפתיע, עד עכשיו הקהילה הרוחנית בישראל לא הוכיחה את עצמה. למרות שפע האופציות הקיימות, מסדנאות ופסטיבלים ועד מורים רוחניים והילרים, שאמורים לקחת אותנו למקום טוב יותר של להיות אוהבים ומתחשבים, החברה הישראלית הפכה לאלימה וגסה יותר.

למה זה קורה? איך זה שבמדינה שיש בה יותר שפע של אפשרויות לגדילה רוחנית, עדיין אין לרוחניות אף השפעה ממשית על חיי היומיום? כיצד לא מתרחש שינוי מהותי, שיעיד על כך שכל הרוחניות הזו באוויר היא לא פנטזיה של תמהונים בלבד?

אני רואה שני סוגים של עבודה רוחנית: רוחניות של אגו ורוחניות של אמת. הרוחניות של האגו מהווה למעשה אופיום להמונים, בריחה או הקלה מהמציאות, והעבודה הרוחנית עדיין מתבצעת במסגרת האגו. אין חדירה עמוקה מעבר למיינד והתבוננות כנה, אלא רק מעסים אותו ומקלים את חייו באמצעות שלל האופציות הניו אייג'יות הקיימות. נכון, זה נהדר, מרגיע ונותן תקווה, אך זה לא משחרר, לא עושה שינוי מהותי, טרנספורמציה מוחלטת. אין כאן קרקוע, שבו האהבה פוגשת את החומר.

לעומת זאת, יש את האמת, שמשחררת אותנו מהמיינד ומראה לנו את האשליה שבזהות האישית והקולקטיבית שלנו. האמת הזו לא רוצה לתת לנו אלטרנטיבות אחרות מהמציאות הלא נוחה שבה אנחנו חיים, היא לא מעוניינת להקל על המצב. היא אומרת לנו, חד וחלק, שאנחנו היא המציאות הזו, הכל נמצא בתוכנו ואם נסתכל היטב ובכנות בלתי מתפשרת, אז באמת נתחיל לראות ולקחת אחריות.

בשביל לעמוד מול אמת שכזו עלינו להיות מוכנים לוותר על הכל: על זהות ישראלית, יהודית ואישית. למחוק את הכל ולהישאר עירומים. רק אז יהיה קרקוע לאהבה שהיא אנחנו. כל עוד יש בנו שמץ של הזדהות עם הזהות היחסית שלנו, האהבה שהיא אנחנו לא תבוא לעולם במלוא עוצמתה ולא תחולל שינוי, כי עדיין ישנה דואליות. האהבה היא רק חלקית, יש קיר מולה, שהוא הזהות שלנו. אנחנו חייבים למחוק את עצמנו לגמרי לטובת האהבה, להיבלע לתוכה.

בתהליך שכזה, אין מקום לתורות רוחניות או דתיות שבהן הפוקוס הולך לאיבוד בשפע הפולקלור. הכל מצטמצם לנקודה אחת שהיא אהבה וכנות כערך עליון, בלי כל מעטפת. כאן האגו לא יכול לטוות שום סיפור. זה ישר ולעניין ובגלל זה יש לזה כזאת עוצמה.

כאשר אהבה וכנות יהפכו לערך עליון, לא רק אצל הפרט, אלא בחברה כולה, אז באמת יתחולל שינוי. אם הפוקוס של המדינה היה להחדיר את שני הערכים האלה לחברה דרך אמצעי התקשורת, מערכת החינוך, אם היו מחנכים את כולם דרך כל האמצעים האפשריים, לעבוד על עצמם ולפתח אהבה וכנות, זה יכול היה להיות מפתח לשינוי חברתי מהותי. יש לשנות את סדר העדיפויות, להחליט מה באמת חשוב לחברה, מה עיקר ומה טפל.

האם מה שמלמדים בבתי הספר באמת חשוב ומכין את התלמיד לחיים הרמוניים ואוהבים? והאם כלי התקשורת מנסים להשפיע באופן חיובי על האדם כדי שיגדל ויתפתח? זה הכל עניין של פוקוס וכמובן שבמהפכה שכזו הסיכון הוא גדול.

הסיכון הוא שנתחיל לראות את השקרים שלנו, הרוע, האגרסיביות והגזענות, ועד כמה הם משרתים כדי לחזק את מי שאנחנו. זה יכול להיות מאוד מפחיד, כי אז באמת נתחיל להשתנות. וזה יכול להגיע למצב שבו השלנו מעלינו את הזהות האישית והקולקטיבית ונשארנו כנים ואוהבים ללא סיפור וללא הפרדה. כן, סתם עוד קבוצת אנשים החיה את חייה בפשטות.

אמין הוא מורה ומעביר סאטסאנגים בארץ ובחו"ל. לאור ההצלחה בביקוריו הקודמים, מגיע אמין לביקור נוסף בישראל. שני מפגשי סאטסאנג עם אמין (ניתן להגיע גם למפגש בודד) יתקיימו בתאריכים 30 ו-31 ביולי, בשעה 20:30, במרכז נומיינד ( דרך מנחם בגין 55, קומה 7, תל אביב). להרשמה: satsang-ameen@hotmail.com