וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תנו לעיתונות להוציא דיבה!

25.7.2008 / 13:20

דוד פרנקל על הלוחמת שלי יחימוביץ', שלא מוכנה להשאיר את השכבות החלשות ללא בידור זול, ומתנגדת לחוק איסור לשון הרע של ארדן

אם לא מביאים בחשבון את השכר הגבוה, השעות הגמישות, הפנסיה המפליגה, החשיפה התקשורתית, התקציבים, הנסיעות, הקשרים, היוקרה, השררה והבורקס, חברות בכנסת היא מקצוע מתסכל למדי. המחוקק החרוץ יכול לעשות לילותיו כימים במליאה, בוועדות ובשטח, מבלי שהדבר יזכה להד כלשהו בעיתונות. מנגד, די בכמה שקלים שדלפו בטעות מתקציב "הקשר עם הציבור", כדי ששמו של הח"כ יימרח בכותרות האדומות שזועקות "שחיתות".

במקום להלין על התופעה המקוממת הזו, ננצל היום הזדמנות להעניק חשיפה ראויה לפעילותה של חברת כנסת אחת, אשר מייצגת בנחישות את מאוויו של האדם הקטן. עסקינן בשלי יחימוביץ', העיתונאית שנכנסה לפוליטיקה כבת טיפוחיו של המצביא והוגה הדעות עמיר פרץ. יחימוביץ' שייכת לזן הנדיר של נבחרי ציבור שמעמידים את צרכי הבוחר בראש סולם העדיפויות שלהם. במקרה שלה, מדובר בסדר יום חברתי שאינו מאבד פוקוס ואינו נכנע להסחות דעת. דוגמא מובהקת לכך קיבלנו השבוע, דווקא בנושא שלכאורה אינו משיק למישור הסוציו-אקונומי: הצעתו של ח"כ גלעד ארדן לתיקון חוק איסור לשון הרע. בקיצור נמרץ, מדובר בהוספת קריטריונים שלפיהם יכול בית משפט לאסור פרסום, לצד הגדלת הקנסות על פרסום שיש בו לשון הרע. רגע לפני הגשת ההצעה לקריאה טרומית, משך אותה ח"כ ארדן. הוא הודיע ש"התרשם שגורמים רבים אינם מבינים כראוי את מטרות החוק", נוסח עדין להכרתו בכך שמאבק חזיתי מול התקשורת הוא מרשם בדוק להתאבדות תדמיתית.

הסיקור התקשורתי העוין והחד-צדדי לו זכתה הצעת החוק הזו הוא אמנם מקומם, אבל טבעי. פחות מובנת מאליה התנגדותם הנמרצת של כמה חברי כנסת להצעה, בכללם שלי יחימוביץ', עם בטויים כמו "סתימת פיות", "חוק דרקוני" ו"סכנה מיידית לחופש הבטוי".

מה מקור ההתנגדות להגדלת הקנסות?

עיון בתיקון המוצע מגלה פער משונה בין התסריטים האפוקליפטיים של קץ הדמוקרטיה, לבין תקנות שגם בפרשנות מחמירה, מותירות פתח ענק לביקורות, תחקירים ודעות. משונה עוד יותר החפיפה הנרחבת בין מתנגדי התיקון, לבין תומכי המאבק המוצדק לביצור עצמאותם של בתי המשפט. ההצעה הרי לא מחייבת את השופט לאסור פרסומים, אלא מרחיבה את שיקול דעתו לתחומים כמו "לשון פוגענית ובוטה" או "נזק כבד למשלח ידו של הנפגע". אם שופטינו אינם מסוגלים לאזן בין שיקולים חשובים כאלה, לבין התועלת הציבורית בפרסום, האם ראוי להפקיד בידיהם סמכויות על-פרלמנטריות?

התמונה הופכת ביזארית ממש, כשבודקים את החלק בהצעת החוק שקשור לגובה הקנסות. הרי לא מדובר ב"מס תחקירים", אלא בעונש שמוטל במקרה של הרשעה בכתיבה לא הגונה. ההתנגדות הקולנית להגדלת הקנסות האלה, מעוררת חשד שעיתונאים מסויימים לא חוששים מהנזק שרשלנותם תגרום לזולת, אלא בעיקר מהנזק שהדבר יגרום לכיסם. אם אלה פני הדברים, אכן ראוי להעמיד את הקנסות בגובה מרתיע. מאד מרתיע.

אלא שכל הפגמים האלה מתגמדים, לנוכח העובדה המפליאה שכל הטיעונים בגנות התיקון לחוק, מתייחסים לסתירות בינו לבין השיטה הדמוקרטית, כפי שהיא נלמדת בספרי אזרחות מודרניים. למה הדבר דומה? לסערה ציבורית שתקום בעקבות הטלת קנס על תנועה ללא חיכוך, או על טיסה במהירות האור. ארועים כאלה אמנם נפרצים מאד בספרי פיסיקה תיכונית, אולם שכיחותם בחיי היום יום מוגבלת מאד. ההחמרה בחוק לשון הרע אכן עלולה להפריע לחיים בתוך סימולציות מחשב ובחוברות של האוניברסיטה הפתוחה; אלא שבעולם הממשי, זה שבו התקשורת רופפה מאד את כללי האתיקה, שמם הטוב של אנשים נרמס באופן בלתי הפיך ותביעות דיבה מתבררות במשך שנים, ההצעה דווקא נראית כמו מענה סביר לצורך דחוף.

הריגוש שבהשפלה פומבית

מה, אפוא, הסיבה להתנגדות הקולנית והגורפת של כמה ח"כים להצעת החוק? ציניקנים עלולים לטעון, שמדובר בחנופה לתקשורת, או ברפלקס עדרי שמזכיר את תגובתם האוטומטית של עסקנים חרדים לכל עניין שנוגע בשבת וכשרות. יש אפילו המרחיקים לכת ומייחסים לנבחרי הציבור שלנו שטחיות מסויימת בנושא זה (ובו בלבד!). אלא שאצל שלי יחימוביץ', המצב שונה בתכלית. נאמנה לדרכה, היא שופטת את ההצעה בעיקר לפי השלכותיה על השכבות החלשות. במקרה הנוכחי, משולבת המודעות החברתית הזו, עם הבנה עמוקה בעיתונות.

להבדיל מהעסקן המצוי, שעבורו "עיתונות" ו"דיבה" הם מושגים מופשטים, יחימוביץ' מכירה את השטח מכל צדדיו. היא ערה לרעב הגדול של הציבור לבידור, כמו גם למאמץ העצום שנדרש מהתקשורת כדי לספק את הרעב הזה. היא יודעת כמה מתיש לתדלק מדי יום את מכונת הענק, אשר הופכת מרק של נתונים, ציטוטים שמועות והשערות, למוצר בידורי פשוט, זמין ועסיסי. אחד מחומרי הגלם ההכרחיים בתוך התהליך הזה, הוא שמם הטוב של אנשים. בלי התבלין הזה, בלי השפלה והעלבה של דמויות מוכרות יותר או פחות, בלי הריגוש שיש בתקווה היומית לגלות שמוכר הירקות שלך חשוד בהפצת חומר פדופילי, בלי המרקחת האדומה-צהובה של דם ורכילות, קשה מאד למכונת האקטואליה להפיק מוצר שיספק את מאוויי ההמון.

לעיתים תכופות קורה אמנם, שהמכונה הזו גוזלת מאנשים את אושרם, פרנסתם, משפחתם, לעיתים אף את חייהם, אבל שלי יחימוביץ', כשליחת ציבור, צריכה להתעלם משיקולים נקודתיים כאלה ולבחון את התמונה הגדולה. ברור לה, שהגדלת הקנסות על פרסום שיש בו לשון הרע, לא תפחית את התופעה הזו, אלא תגרום לכך שערוצי החדשות השונים יגלגלו את העלות על הצרכנים - השכבות החלשות ומעמד הביניים.

פתרונות אחרים, כמו ביצוע תחקירים יסודיים יותר, או העסקת עיתונאים מוכשרים שמסוגלים לרתק בלי להעליב ולהצחיק בלי להשפיל, כרוכים בעלות גבוהה; גם הקדשת שטח וזמן הולמים להתנצלויות ולתיקוני טעויות תעלה ממון רב. מחירו של כל שינוי כזה ייפול בסופו של דבר על הלקוח, בטטת החדשות שמכורה למנת הרכילות היומית.

הקורא הערני, אשר עקב בימים האחרונים אחרי התבטאויותיה של ח"כ יחימוביץ' בנושא, יודע בוודאי שלא היה בהן זכר לכל השיקולים האלה. האם ניתן להסיק מכך שמדובר בספקולציה חסרת בסיס? נהפוך הוא. העובדה שלוחמת הצדק החברתי נמנעה הפעם מפירוט שיקוליה והסתפקה באוסף סיסמאות חלולות על דמוקרטיה, הון ושלטון, מעידה על הבנתה בתקשורת ורגישותה לרחשי לב הציבור. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא היה נהנה לשמוע, שבתרבות המתקדמת שייסדנו בארץ הקודש, יש עדיין תפקיד חיוני לקרבנות אדם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully