כבר לא מלאך בשמי ברלין

מאת עדו פלוק

וים ונדרס מגיע לארץ ובאמתחתו סרטו החדש, "מלון מליון דולר". אני חייב להודות שהתרגשתי. ונדרס ("פאריז טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", בואנה ויסטה קלאב") תמיד הצליח לרגש אותי. בסגנון האיטי והמלטף שלו, ברגעים ה"כמעט מיסטיים" שיצר על המסך. בצדק נחשב ונדרס עד היום לבמאי שהחזיר לקולנוע הגרמני את הנשמה האבודה שלו.

אבל מה, מנגד עמדו השנים האחרונות, בהן עבר ונדרס להוליווד והחל לזייף כל הדרך אל הבנק כשהוא מוכר את הזכויות של "מלאכים בשמי ברלין", הסרט שהביא לוהכרה עולמית, לאולפני וורנר שייצרו את "עיר של מלאכים" החיוור, ומביים סרטים תמוהים ואמריקאיים ("קץ לאלימות"). אני יכול כבר להרגיע. "מלון מליון דולר" מסמן חזרה של ונדרס הביתה, אל האנושיות הסוחפת, אל הטיפול האישי ביחסים. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

בית התמחוי, "מלון מליון הדולר" נותן קורת גג לחבורה של אנשים משוגעים, מפגרים ועניים. טום-טום (ג'רמי דיוויס), הוא מפגר קליני. אלואיז (מילה גובוביץ') עברה התעללות מינית קשה. ג'רונימו (ג'ימי סמית') הוא אינדיאני מטורף.
כשאחד משוכני המלון מתאבד, ומתברר שהוא בן של אייל תקשורת עולמי, מגיע למלון בלש FBI מוזר ונכה (מל גיבסון) כדי לבדוק האם ההתאבדות היתה רצח. במקביל אנו עדים לסיפור אהבה שמתפתח בין טום-טום ואלואיז - סיפור על אנשים נכים רגשית. אנשים שהעולם זנח, שלא מעניינים אף אחד. אנשים חסרי תקווה.

קשה להתעלם מהניסיון הכמעט "דווקאי" של ונדרס ללהק לתפקידים מסויימים שחקנים שעד עתה עשו תפקידים הפוכים לגמרי. כך ג'ימי סמית'ס, המוכר לכולנו כבלש של NYPD”", מגלם את האינדיאני חולה הרוח. מל גיבסון הופך לבלש נכה, חסר כריזמה (מל גיבסון בלי כריזמה? מה נשאר?). וג'רמי דייוויס, החייל המלומד והפחדן מ"להציל את טוראי ראיין" משחק מפגר קליני שהוא המשוגע הראשי (ונדרס טורח להזכיר לנו את "טוראי ראיין" לכל אורך הסרט, בהלבישו את דייוויס בחליפת חיילים מטונפת). הליהוק, על אף רעננותו, הופך לבעייתי כשהוא מתחבר עם הבעיה הראשית בסרטו של ונדרס. ההזדהות.

עשר דקות לפני שנדלקו האורות באולם הקולנוע, שטפה את כולי הרגשת החמצה. ומדוע? משום שסוף סוף התרגשתי. מאה ועשר דקות של צפייה עברו עד שהתחיל להיות אכפת לי מהגיבור שלי - כמעט שעתיים.
אז נכון, זה סרט שגיבורו הראשי, טום-טום, לוקה בפיגור שיכלי ובהיפר אקטיביות. אבל דווקא עם בימוי נכון ("איש הגשם", "קן הקוקיה"), האמפטיה לגיבור מפגר או משוגע, הופכת לקלה ובעלת בסיס רגשי רחב יותר אצל הצופה. הפעם, אין ספק, הכשל נעוץ בבימוי.

ונדרס מביים את טום-טום שלו, כמו שלארס פון טריאר מביים את המצלמות שלו: קופצני, תזזיתי ועל סף כאב הראש. כשהדבר נעשה ע"י שחקן, בעוד המצלמה איטית ונינוחה כמיטב מסורת ונדרס, התוצאה מרחיקה את הצופה מהגיבור. יוצרת "אי-אכפתיות".
המצב שנוצר, בו הצופה בוחן את מעשיו של טום-טום באפטיה מוחלטת, הופך את הסרט לסרט מאתגר. כצופה, אתה כרוך לרדוף אחר העלילה, בהיאחזות עיקשת כשלפעמים לא ברור לך לחלוטין מה מרגישים הגיבורים. ואז, כשעוברות עשר הדקות האחרונות, המרגשות, והמבוימות להפליא בניצוצות הגאוניות של ונדרס הטוב והישן, מצטערים עוד יותר. הסרט הזה, שהיה יכול להיות נפלא כל-כך, הוא סרט בינוני ברובו. ועיקר האשמה, לא נעים, בבמאי.

החדשות המשמחות הן שוונדרס חוזר לביים סרטים קטנים ועדינים. סרטים מרגשים. סרטים שהוא יודע לעשות הכי טוב. והחדשות הכי טובות, הן שוונדרס מגיע לארץ בשבוע הבא, לכבוד פסטיבל ירושלים, שם ישתתף בהקרנת הבכורה של הסרט. שם גם יוכל לענות על שאלות המבקרים. הזדמנות נהדרת לחזות באגדת המסך הזו, בגודל טבעי.

הסרט יוקרן ב-16 ו17 ביולי בסינמטק בירושלים. ב-17 עם תום ההקרנה תערך פגישה עם ונדרס.