אישור הכנסת ביום רביעי את הצעת החוק הפוטרת תלמידי ישיבה מלימודי ליבה, כגון מתמטיקה, אזרחות ואנגלית, מראה כי הממשלה הנוכחית לא רק נכשלה בכל התחומים החשובים, אלא היא גם הורסת אותם בשיטתיות. את הביטחון הם הפקירו, את החינוך הגבוה הזניחו, ועכשיו הם מאשרים חוקים שנוגדים אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, ומדרדרים אוכלוסייה שלמה לבורות.
הזעם שעלה בי בעת שקראתי על החלטה עבריינית זו לא נבע מהעוול שנעשה לנוער החרדי, שימצא עצמו מגודר בתוך עצמו, ללא אפשרות לנהל חיים תקינים עם שאר אוכלוסיית ישראל. הוא נבע מהעובדה שכספי הציבור מקבלים תמיכה ממשלתית, ומנותבים למוסדות שיורקים לחברה הישראלית בפנים.
הנסיבות בהן אושר החוק מעוררות חימה אף הן. מאחר שהחוק אושר ביום רביעי, יום שמוקדש לדיון בהצעות טרומיות בלבד, החליטה יו"ר הכנסת דליה איציק לחרוג מהנוהל ולהעלות את הדיון לסדר היום. זאת, יום אחד בלבד לאחר שש"ס התנגדה למינויו של ח"כ אבישי ברוורמן לראשות ועדת הכספים, ואיימה לגרום למשבר קואליציוני. משהו פה מסריח.
הלוחם האחרון הלך
עובדה ידועה היא שממשלות ישראל מפחדות מהסיעות החרדיות והדתיות, ויוצאות מגדרן כדי שהן לא יישברו את הכלים. כך הציבור החרדי כופה את עצמו ואת דעותיו על הציבור הרחב, תוך שהוא מסרב ליטול את חלקו בנטל האחריות הציבורית של כולנו. הם לא יתגייסו, הם לא ילמדו, הם לא ישרתו, אבל הם בהחלט ייקחו את הכסף, כי מגיע להם.
העובדה שממשלה אחר ממשלה נותנות יד לביזיון הזה, ואנחנו כאזרחים לא יוצאים נגדם לבתי המשפט ולרחובות, מראה שאין לנו זכות קיום. אין לנו עקרונות, אין לנו חזון שיורה לנו כיצד מדינתנו תראה, אבל כולנו יושבים מול מסכי הטלוויזיה ומצקצקים בלשוננו. מתלהמים בשיחות עם נהגי מוניות, וממשיכים בחיינו.
הבעיה היא שאחרון הגיבורים, שנלחם ככל יכולתו נגד תופעות אלו, נפטר לפני חודשים ספורים, בעוד שאר הלוחמים הנועזים הגיעו לגיל שבו הם מוכנים לחיות כפנסיונרים חסרי דעה, ונמנעים מלהוביל מאבק שאף אחד אחר לא הרים את נס דגלו. טומי לפיד, שולמית אלוני ויוסי שריד נלחמו ועשו ככל יכולתם, כדי שאנחנו לא נצטרך לחיות תחת משטר דתי כפייתי. עכשיו תורנו.