פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפירטים לא אשמים

      ההצלחה של "האביר האפל" מוכיחה שוב את מה שידענו מזמן: פירטיות לא פוגעת בהכנסות של סרטים

      צילום סרט בבית קולנוע היא פעולה שהפכה בשנים האחרונות לפלילית במקומות רבים בעולם. היא פלילית, מכיוון שתעשיית הסרטים שכנעה את הרשויות המחוקקות של מדינות רבות שאותם סרטים מצולמים, כאשר הם מועלים לאינטרנט, פוגעים מהותית ברווחים של התעשייה.

      ההגיון הוא פשוט: אנשים מורידים את הסרטים פירטית, ולכן הם לא הולכים לסרט.

      האם מישהו מקוראינו יכול לנחש מה היה הסרט הנפוץ ביותר ברשתות שיתוף הקבצים בסוף השבוע האחרון? כל מי שניחש "האביר האפל", זוכה בעוגיה מאטפורית. כן, קשה היה להיכנס לאתר ביטורנט מבלי להיתקל באינספור עותקים מצולמים של הסרט. וכמובן, כפי שתעשיית הסרטים טענה תמיד, נפיצות העותקים הפירטיים דרדרה את "האביר האפל" לרווחים עלובים של... אההמ... אררר... 158 מיליון דולר בסופ"ש אחד?!

      כן, שוב מגיע אותו גורם טורדני שיש המכנים אותו "מציאות" וטופח בפניה של מכונת הספין של האולפנים. אולפני האחים וורנר יוכלו להתנחם בכך שהרוויחו 158 מיליון דולר בסופ"ש אחד. זאת נחמה לא רעה.

      ההסבר החלופי

      הרשו לי להציע הסבר חלופי להשפעת האינטרנט על הרווחים של סרטי קולנוע. קוראים לזה "זמינות המידע". בעבר, כשסרט הגיע לאקרנים, כמות המידע שעמדה לרשות הקהל הפוטנציאלי אודותיו היתה מוגבלת. הקמפיין הפרסומי ומכונת ההייפ של הסרט היוו חלק ניכר מאד מאותו המידע. כיום, יכול אדם לקרוא עשרות ביקורות, חוות דעת של חברים, בלוגרים, אתרים ואינספור מקורות מידע אחרים. כשהסרט גרוע, המידע הזה נפוץ במהרה.

      "האביר האפל" הוא סרט מעולה שזכה לשיווק מסיבי ומוצלח. כך, מכונת הרעש של האינטרנט פעלה לטובתו והפכה אותו לשובר קופות בקנה מידה היסטורי. אבל רוב הסרטים שהוגדרו בשנים האחרונות על ידי האולפנים כ"שוברי קופות פוטנציאליים" לא היו סרטים טובים. חלקם היו בינוניים, אחרים היו זוועות נוראיות שלא הייתי מאחל לגדול שונאי. את הסרטים האלה אנשים באמת העדיפו לא לראות או לראות במחשב באיכות מחורבנת. את הסרטים האלה אנשים העדיפו לא לרכוש בדיוידי - כי למה להחזיק בבית משהו גרוע?

      כשהוליווד מייצרת סרטים "גדולים" שהם גם סרטים טובים, הם עדיין עושים הרבה מאד כסף. איירון מן הרוויח הון, סרטי שודדי הקריביים הרוויחו הון. אינספור סרטים "קטנים" יותר כמו סופרבאד וג'ונו הרוויחו יפה מאד. הם הרוויחו כי כי הם היו טובים. הם הרוויחו יותר כי הדיבור ברשת הגביר את המוניטין שלהם. האנשים שאהבו אותם לא סיפרו על זה רק לחברים שלהם. חלקם סיפרו על זה לעולם, בבלוגים ובאתרים וברשתות חברתיות. וכן, היו עותקים פירטיים שלהם ברשת. ויש סיכוי סביר שהעותקים הפירטיים האלה גרמו ללא מעט אנשים ללכת ולרכוש את הסרטים בדיוידי. כי כשאתה אוהב סרט באמת, אתה רוצה אותו בבית.

      האינטרנט היא אמצעי קידום המכירות המסיבי ביותר בהיסטוריה. אבל היא אמצעי מכירות עם דיעות משלו. היא לא רק הד למסר של אנשי שיווק ומכירות. כשהמוצר טוב, האינטרנט תמכור אותו. כשהמוצר רע, האינטרנט תרצח אותו. זה נכון לגבי סרטים כפי שזה נכון לכל סוג של מוצר.

      לתעשיית הקולנוע יש מוצר שאף סרט פירטי לא יכול לשחזר: החוויה של צפיה בסרט גדול על מסך גדול. ויש לה מוצר שני שאף סרט פירטי לא יכול לשחזר במידה מלאה: בעלות על עותק דיוידי מהודר של סרט אהוב. במקום לעצור אנשים בבתי קולנוע, מוטב לתעשייה להתמקד ביצירת סרטים גדולים וסרטים אהובים, ובמקביל להמשיך לפתח מודל הפצה דיגיטלית ששווה משהו כדי להתחרות עם הפירטים גם שם. בניגוד לתעשיית המוזיקה, שנמצאת כיום בשלב פרפורי הגסיסה לאחר שירתה לעצמה בראש בדרך בה התמודדה עם ההפצה הדיגיטלית, תעשיית הקולנוע עדיין יכולה להציל את עצמה. אם תנהג בחוכמה.