גם אנחנו לא מוסריים

הכאב שזיעזע את רגלו של הכפות מניעלין החריד ישראלים רבים, שפתאום נחשפו, בלי הכנה מוקדמת ובלי תמרורי אזהרה, לזוועות הכיבוש הישראלי בשטחים. החור השחור, שהישראלים מעדיפים להתעלם מקיומו, נפער פתאום בשיא עוצמתו וחדר לציבוריות הישראלית בדיוק באותה המהירות בה טס כדור העופרת מצופה הגומי, שנורה מטווח של מטר וחצי אל רגלו של אדם חסר ישע.

עכשיו יתחיל בישראל הנוהל המוכר כל כך במקרים של בושה קולקטיבית. המנהיגים יביעו תרעומת ויסבירו לנו כי לא מדובר ברוח צה"ל האמיתית. המשטרה הצבאית תחקור ותנבור ותגלה בסוף שלא מדובר בפקודה מלמעלה, אלא בהחלטה חסרת פשר של חייל פשוט, שכבר מותש מהמהומות של הפלסטינים בניעלין, בילעין ושאר ירקות. לכולם יהיה נוח להאשים את הש.ג. התורן ולהסביר שזה לא הכיבוש, זה הטשטוש.

אבל פעילי השלום, שמעדיפים לא להשלים עם הכיבוש הישראלי בשטחים ולהיאבק ביחד עם הפלסטינים על הקיום המשותף שלנו בארץ למודת הקרבות והדם הזו, יודעים כי ענישה מזעזעת שכזו היא עניין שבשגרה הפלסטינית. כמה כפותים פלסטינים זכו לעונש "חינוכי" שכזה בכל גזרות צה"ל האחרות? כמה מקרי התעללות לא הצליחה המצלמה המשוטטת של "בצלם" לתפוס?

פגעי הכיבוש אינם מתמצים ביריה מטווח אפס באסיר כפות. איש לא יזכיר בתקשורת את אמאני מוסטפא בת ה-22 מבית עומר, שכל רצונה הוא להגיע מדי בוקר מחברון לאוניברסיטת בית לחם. לשם כך היא צריכה לעבור באותה משמרת בוקר של אותו חייל, שמברך אותה כל פעם מחדש באותה ברכה מלבבת: "בוקר טוב, יא בת שרמוטה". מה היה אומר אב ישראלי אם היה מגלה כי השומר בכניסה לאוניברסיטה מטריד כך את בתו בדרך ללימודיה? את הרגעים הקטנים האלה של שנאה ותיעוב המצלמות לעולם לא מתעדות.

הסבל הפלסטיני נעשה כמעט נדוש. אין מה לחדש, אין במה להפתיע. אבל את הכיבוש צריך לסיים גם בשבילנו. גם בשביל ישראל היהודית-ציונית. החייל שיורה ממרחק מטר וחצי בפלסטיני כפות לא יחזור להיות אותו האזרח שהיה כשהתגייס בגיל 18. השריטות עמוקות מדי. החייל האחר, שמברך בכל בוקר את "השרמוטה" התורנית, לא יחזור להיות הילד האדיב של אימא, שמפנה את האוכל מהשולחן לאחר ארוחת שישי.

לאחר שאלפי לבנונים חגגו בלבנון את שיחרורו של הרוצח סמיר קונטאר התעטפה ישראל במין תחושת עליונות מוסרית משכרת. אבל העליונות הזאת שקרית. גם אנחנו טבענו בים של רוע, אלימות וזוועות. די להביט במאות הטוקבקים שנכתבו בנושא החייל מניעלין, ששיבחו את התנהגות החייל וקילסו את פרסום המקרה, בכדי להבין שמוסר הוא עניין יחסי. גם אנחנו איבדנו אותו בדרך.

noam_tirosh@walla.co.il