המדריך לבודהיסט המתחיל

עכשיו, משעורר בכם סיפורו של בודהה את ההשראה, עליכם להקפיד מאוד שלא להניח לה לשוב ולהירדם. אין שום קושי מיוחד להגיע לכך. ראשית, בודהה לא רצה שאיש ייאחז בו; הוא היה כמו סופרנובה המתפוצצת בחלל, מפזרת אור לכל עבר. לפני ההתפוצצות עוד היה אפשר למקמו במרחב ובזמן - הוא היה אדם כמו כל אדם אחר, גם אם מבריק וכריזמטי; אבל אחרי ההתפוצצות, המוכרת כהארה, הוא נעשה למשהו אחר, מאוד לא אישי.

קראו לזה "רוח טהורה", "מהות" או "חוכמה עילאית"; קראו לו כפי שתקראו, אבל שוב לא היה עוד אדם, וזה מקשה מאוד על הבנת הדברים. איך הולכים בעקבות מורה שנמצא בכל מקום בו בזמן? אני מדמיין את הקורא השואל אותי את השאלה הזאת, ואחריה -
עוד שאלות אחדות.

- איך אני אמור ללכת בעקבות מורה שהתעקש כי אינו עוד אדם וכי אין לו עצמי?
נוכל ללכת אחריו, באופן אידיאלי, בכך שנאבד את העצמי שלנו, אבל זה לא נראה אפשרי, מכיוון שהעצמי הוא שנמשך אליו מתחילה. העצמי הוא שסובל ורוצה להיפטר מהסבל. המסר הראשוני של הבודהיזם הוא שהעצמי הזה אינו יכול להשיג דבר שיש בו ממש. עליו למצוא את הדרך להיעלם, בדיוק כפי שעשה בודהה.

- העצמי משיג את מטרתו בכך שהוא חדל מלהיות עצמי? נשמע כמו פרדוקס.
כן, אבל הבודהיסטים מצאו שלוש דרכים לחיות את החוכמה שהותיר אחריו מורם: הדרך הראשונה היא חברתית - יצירת קבוצות של מאמינים שנעשות לסנגהא, כמו קבוצת הנזירים והנזירות שאסף בודהה בחייו. מטרתה של הסנגהא ליצור סגנון חיים רוחני וחבריה מזכירים זה לזה את התורה ומשמרים את חיותו של החזון הבודהיסטי. הם עושים מדיטציה יחד ויוצרים אווירה של שלווה.

הדרך השנייה בעקבות הבודהה היא אתית והיא מרוכזת בערך החמלה. בודהה נודע כ"איש החמלה", הוויה שאהבה את כל האנושות בלי שום שיפוט. האתיקה הבודהיסטית מחדירה את הגישה הזאת אל חיי היום?יום. הבודהיסט נוטל על עצמו להיות נעים סבר ולראות את האחרים בלי שיפוט, ובנוסף מגלה אהבה וכבוד לחיים עצמם. המוסר הבודהיסטי מלא שלווה, קבלה וחדווה.

הדרך השלישית בעקבות הבודהה היא מיסטית - אנו לוקחים את לב ליבו של רעיון היעדר העצמי, עושים ככל שביכולתנו לשבור את הכבלים הקושרים אותנו אל אשליית העצמי הנפרד - כל זאת במטרה לחמוק על קצות האצבעות אל מחוץ לעולם החומרי, גם אם הגוף נותר משוקע בתוכו. בני?אדם רגילים עושים דברים מעין אלה בכל רגע ורגע, אבל אנו הפנינו את תשומת הלב לאי עשייה, כפי שמכנים זאת הבודהיסטים. אי עשייה אינה פסיביות, אלא מצב של פתיחות לכל האפשרויות.

- אם אתרגל אי עשייה, מה אעשה בזה, בעצם? זה עדיין נראה כמו פרדוקס.
הדרך השלישית מפגישה אותנו עם צידו החידתי ביותר של בודהה. איך נוכל להמעיט בחשיבותו של העצמי הנפרד, והרי איננו מכירים אלא אותו. התהליך נשמע מפחיד למדי, ראשית משום שאין בו שום ערובות. ברגע שנשיג "מוות של העצמי", כפי שמכונה התהליך לא פעם, מה יישאר? אנו עלולים למצוא את עצמנו מוארים, אבל אנחנו עלולים לסיים גם את הדרך עם היעדר עצמי ריק מתוכן, פאסיבי, בלי שום עניין ותשוקה.

רבים תופסים את הנתיב הבודהיסטי כמחמיר, משום שהוא קורא לנו לבחון מחדש את כל היסודות שחשבנו שיקדמו אותנו בחיינו - כסף, תאווה, מעמד, הישגים - ולראות בהם את מקור הסבל. הכסף, לדוגמה, אינו יוצר סבל במישרין, אבל הוא קושר אותנו אל האשליה, בכך שהוא מסתיר מעינינו את העובדה שאפשר לחיות גם אחרת, בדרך שהיא, למעשה, הדרך האמיתית. כסף, כמו רכוש ומעמד, יוצרים מעין שרשרת של תשוקות, הצצות ועולות בזו אחר זו.

אז ההארה היא, למעשה, היעדר כל תשוקה?
עלינו להבין את הרעיון של "היעדר תשוקה" במובנו החיובי, כסיפוק. בעת שהוא מופיע על הבמה מצוי המוזיקאי במצב של היעדר תשוקה, משום שהוא חש מלא סיפוק. כשאנחנו אוכלים ארוחה נהדרת הרעב בא על סיפוקו. בודהה לימד שישנו מצב - המוכר בשם "נירוונה" - שבו התשוקה אינה רלוונטית. כל הישג שמנסה התשוקה להשיג כבר מצוי בנירוונה. אין צורך להגשים תשוקה אחר תשוקה בניסיון נואל לשים קץ לסבל; תחת זאת נוכל למצוא את עצמנו במקור ההוויה, שאינו מלא ואינו ריק. הוא פשוט ישנו.

בודהה, שהיה פעם אדם בשם סידהרתא, מזוהה כיום כסמל השלווה והשלום, אבל סיפור חייו רצוף פרשיות סוערות ומרתקות, המשלבות אהבה ומין, רצח ואובדן, מאבק וכניעה. בודהה שובה את הלב ומעורר השראה במסעו מהקרקע המוצקה של העולם הגשמי אל פסגת העולם הרוחני, ומקרב אותנו בסופו של דבר להבנת טבעם האמיתי של החיים ושל העצמי.

מתוך הספר "בודהה - סיפור של הארה" מאת דיפאק צ'ופרה, שראה אור בהוצאת "מודן", 244 עמ'. דיפאק צ'ופרה הוא המנהיג הבולט כיום בעולם המערבי בתחום הפילוסופיה המזרחית ומחברם של רבי?מכר רבים.