הירי בניעלין: שגרה של קשר שתיקה

סרט הווידאו מראה תמונה קשה: חייל צה"ל נוטל את נשקו, מכוון ויורה כדור מצופה בגומי בכף רגלו של צעיר פלסטיני כפות ומכוסה עיניים, שנעצר קודם לכן בהפגנה בכפר ניעלין. בעקבות הצילומים הללו, שפורסמו אתמול בכלי התקשורת, עצרה המשטרה הצבאית את החייל היורה, מעשה נכון וראוי ללא ספק, וגורמים בצה"ל מיהרו לגנות את פעולתו של החייל.

אכן מדובר ב"אירוע חמור", אך בניגוד לרושם שיחצ"ני צה"ל השונים כבר מומחים ביצירתו, ולפיו מדובר ב"עשב שוטה", הדבר החריג באמת בתקרית היה קיומה של מצלמה במקום, שהצליחה להנציח את המעשה.

האירוע המדובר התרחש במחסום שליד ניעלין בזמן הפגנה שנערכה שם לפני כעשרה ימים. גם במקרה זה, רוב כלי התקשורת פשוט העתיקו את הנוסח שדובר צה"ל שלח להם, ודיווחו על "עימותים אלימים" בניעלין, שבהם "הגיבו כוחות הביטחון באמצעים לפיזור הפגנות מול המפגינים שיידו לעומתם אבנים". זה הרי תמיד הסיפור, וזה תמיד מה שקורה בהפגנות נגד הגדר. אילו סרט הווידאו, שצולם על ידי נערה פלסטינית, לא היה מגיע ל"בצלם", הציבור לא היה שומע דבר גם על הפרשה הזאת. במקרה הטוב, אולי היו שומעים על עוד פלסטיני שטוען שחיילים התעללו בו. אבל מי, חוץ מ"בצלם", מאמין לפלסטינים? ומי, חוץ מעוכרי ישראל, מאמין ל"בצלם"?

הדבר המטריד באמת בסרט הווידאו מניעלין הוא שחיילים רבים היו עדים לירי ברגלו של הפלסטיני, בהם גם מפקד הגדוד וקצינים וחיילים נוספים. היכן היו חיילים וקצינים אלו במשך כל הזמן הזה? מדוע אף אחד מהם לא טרח לדווח על האירוע? מדוע שמרו על קשר השתיקה? התשובה (הבנאלית) היא שאיש לא סבר שמדובר במעשה חריג במיוחד.

לקהות חושים מוסרית זו ישנן שתי סיבות מיידיות. הראשונה היא הזילות של שימוש ב"אמצעים לפיזור הפגנות" בידי צה"ל. עבור מרבית החיילים, שימוש באמצעים אלו כנראה לא מהווה יותר ממשחק בלתי מזיק.

למרבה הצער, גם רוב הציבור אינו מודע לקטלניות של אמצעים אלו. כתבים צבאיים למשל, לא מבינים שמפגינים שנפצעו מירי של גז מדמיע אינם נפגעים מ"שאיפת גז", אלא מפגיעה של קליע המתכת שנורה ממטול, מכיל בתוכו את הגז המדמיע, ושפגיעתו בגוף עשויה לגרום לכוויות קשות. רבים אחרים אינם יודעים ש"כדורי גומי" הם למעשה כדוריות ברזל המצופות בגומי ושחלק גדול מהירי של כדוריות אלו נעשה (בניגוד לפקודות) מטווח של מטרים ספורים, טווח שבו אפקט הפגיעה שלהם עשוי להרוג.

מי שזוכר את עביר ערמין בת ה-10, שנהרגה מפגיעת רימון הלם שזרקו לעברה לוחמי מג"ב, או מכיר אנשים שאיבדו את ראייתם כתוצאה מפגיעה של כדורי גומי, יודע לספר שההבדל בין אמצעים לפיזור הפגנות לבין תחמושת חיה הוא לא בקטלניות כמו בעובדה שפקודות צה"ל מתירות לירות את האמצעים לפיזור ההפגנות על אנשים לא חמושים, שאינם מהווים סכנה.

הסיבה השנייה, והחשובה יותר, היא שמעשי התעללות כמו זה של החייל מניעלין, ומעשים דומים ואף חמורים ממנו, נעשים באופן תדיר ושגרתי על ידי חיילים המשרתים בשטחים. תשעים ותשעה אחוזים מהמקרים פשוט לא זוכים לתיעוד מצולם, ולכן אובדים בתהומות השיכחה.

די אם נתבונן בדוגמאות מהשבועות האחרונות בניעלין: אף אחד לא הצליח לתפוס בפריים כיצד אחד מהמאבטחים האזרחיים במקום מכה עם נשקו בפניו של מפגין צעיר לפני כשבועיים, או לתעד כיצד החיילים באותה הפגנה, כאשר הבחינו שהמצלמות רחוקות, ניצלו את ההזדמנות כדי לרסק אלה על רגליה של מפגינה.

סרט הווידאו מניעלין הוא עוד דוגמה מצוינת לפער בין תיאוריה ובין פרקטיקה. בתיאוריה צה"ל הוא צבא מוסרי; בתיאוריה צה"ל לא מתעלל בשבויים; בתיאוריה, כשחייל משתמש בנשקו הוא פועל מתוך סכנה לחייו; בתיאוריה צה"ל נלחם בטרור ולא מדכא אוכלוסיה אזרחית. התמימים יכולים להאמין שישנו פער עצום בין דרגי הפיקוד הבכיר, שאמונים על קביעת הפקודות והנורמות, לבין דרגי השטח, שלפעמים פשוט "הולכים רחוק מדי". הציניים יותר (ויש שיאמרו הריאליסטים) יטענו שהפער הוא בין המציאות היומיומית לבין האופן שבו יח"צני הצבא הכובש מתארים אותה.

כך או כך, בשנים האחרונות חשף ארגון "שוברים שתיקה" מאות עדויות של חיילי צה"ל ששירתו בשטחים. עולה מהן מציאות, שבה ה"יוצא מן הכלל" וה"חמור" הוא למעשה הכלל והשגרתי. אמנם, לא כל החיילים המשרתים בשטחים לוקחים חלק בהתעללות ישירה, אך אין חייל שלא היה עד לה והוא אינו שותף לקשר השתיקה. הדרך היחידה לשנות מציאות זו היא לשבור את השגרה, כלומר לסיים את הכיבוש.