איך ולמה איבדנו את כוח ההרתעה

פעם היה לנו את זה. המבט השובב הזה, הכמעט קונדסי, כשחרגנו מגבולות המותר והאסור, כשהיינו פחות כבדים, פחות בירוקרטים והרבה פחות טכנוקרטיים. פעם, וזה לא היה מזמן, לא הצליחו להפעיל עלינו את מכבש המניפולציות ולגרום למדינה שלמה להרגיש חסרת אונים, מובסת ושבורה. פעם לא התביישנו לפעול מהבטן עם ראש יצירתי ורצון עז לנצח.

איך לא ניצלנו את ההזדמנות שהייתה לנו למשך שלוש דקות ולא חיסלנו את הקונטאר הרוצח יחד עם חסן נאסראללה בעודם מתחבקים על הבמה בשכונת דחייה. איך לא עלה על דעתנו למחות את חבורת הרוצחים הזו במחי פעולת סיכול ממוקדת אחת. גם אם לא היה מודיעין מדויק היה ראוי לחשוב שזה אפשרי. צריך היה לתכנן את זה לא מתוך יצר נקמנות אלא מתוך יצר ההישרדות, הגאווה והרצון לנצח. מטוס קטן באוויר או איזה שבב שתול בגופו של הקונטאר היו יכולים להבהיר לעולם כי אנחנו מקיימים הבטחות, גם שחררנו וגם איננו מושיטים את ידינו ליד הסחטנות המבקשת את נפשנו.

מצרים הייתה אחת הבולטות בניסיונותיה להפעיל עלינו את מורא המלחמה הפסיכולוגית באמצעות "קול הרעם מקהיר". המבוגרים שבינינו עוד זוכרים את השדר הערבי פונה אלינו, במהלך מלחמת ששת הימים, בעברית עילגת אך ברורה ומזהיר אותנו כי הצבא המצרי עוד רגע בתל אביב. ישראל לא ניסתה להילחם בתחנת הרדיו באמצעות מערכת הסברה. ישראל פשוט הביסה את הצבא המצרי עד שעדות מאות אלפי זוגות הנעליים שנותרו בשטח סיפרו טוב יותר מכל שדר את סיפור התבוסה המצרית.

פעם, התודעה נצרבה בהוכחות ולא בכישורי לעג ופטפטנות. פעם ,לא העסקנו במשרה מלאה פוליטיקאים שהרבו לאיים. בימים ההם המראנו בשקט לעירק, חיסלנו את הכור ונחתנו בצניעות בבסיס האם. אז המשוואה הייתה הרתעה מול סיכון. היום, כשברור שהסיכון גדול עלינו, המשוואה היא "למי יש (פה) יותר גדול".

פעם, וזה לא היה מזמן, היה ברור כי שבויים מחליפים בשבויים ואין שאלה של מחיר. היה ברור כי חייל ישראלי שווה מאות ואולי אלפי חיילי אויב. הכדאיות לא נמדדה במונחים כלכליים אלא בערכים. לא מפקירים לוחמים ולא מפסיקים את הלחימה עד להשגת הניצחון. אז, בימים הלא רחוקים ההם, כשחטפו לנו מטוס מלא באזרחים, טסנו לאנטבה והחזרנו אותם הביתה. אף אחד לא שאל כמה זה יעלה, אלא מה צריך לעשות כדי להגדיל את הסיכוי להצליח. את ההרתעה בנינו בזכות הניצחונות וההצלחות ולא בזכות הדמגוגיה.

לא מזמן, לפני קצת יותר מארבע עשרה שנים העז החמאס לחטוף את נחשון וקסמן ז"ל. השב"כ וסיירת מטכ"ל מצאו את מקום שביו ובתוך פחות מחמישה ימים מרגע חטיפתו בוצעה פעולה לשחרורו בה לצער כולנו הוא מצא את מותו יחד עם קצין סיירת מטכ"ל, סרן ניר פורז ז"ל. מי בכלל חשב אז על עסקאות ומחירים.

פעם לפני בדיוק 15 שנים, ירה החיזבאללה בכל רגע שבו היה חפץ בכך, מאות רקטות ללא הבחנה לעבר יישובי הצפון. בתגובה החליטה ממשלת ישראל לפתוח במבצע "דין וחשבון". במשך שישה ימים הצליח צה"ל באמצעות ארטילריה וחיל האוויר "להעביר דירה" 300,000 תושבים מדרום לבנון לשערי בירות. במבצע הזה, לדאבוננו, נהרגו חייל אחד ושני אזרחים תושבי קרית שמונה. בעקבות המבצע זכו יישובי הצפון לתקופה של שלוש שנות שקט.

באמצע שנות התשעים החלה תולעת הדמגוגיה, הלהג והפטפטנות להרוס כל חלקה טובה. החיזבאללה החל להבין את כוחה של המלחמה הפסיכולוגית,ושנוכח כי אינו מסוגל לממש את מטרותיו בכוח, פנה לקרקע התקשורת והתודעה הבתוליות ומצא את מבוקשו. איומיו המלווים בפיגועים ואסון המסוקים הביאו להקמת ארגון "ארבע אמהות" ובעקבותיו, התפתחה אצלנו תורת היח"צנות שניסתה לנצח את החיזבאללה במגרש התודעה התקשורתית. אנחנו הקשבנו לאמצעי התקשורת שלנו ולשלהם, הם הקשיבו רק לשלהם וכך הפך חסן נאסראללה להיות אליל התקשורת וסמל לאמינות. התחלנו לשלם את מחיר חוסר ההרתעה, ולפתח אשליה כי ניתן לנצח את אויבנו על מזבח התקשורת, שם כל פוליטיקאי יכול להפוך להיות "המצביא האולטימטיבי".

גלעד שליט צריך להיות נקודת המפנה. את גלעד צריך להחזיר הביתה בכל מחיר כחלק מתוכנית "ושבו בנים". נצטרך לבלוע את הרוק בעת חגיגות החמאס ברחבי רצועת עזה ויהודה ושומרון. אך מהרגע שיגיע גלעד הביתה צריך להפסיק לקחת שבויים. את האסירים הבאים שנעצור, מי שתכנן וביצע רצח, יש לשפוט למוות. לשפוט ולבצע. רגע לפני שחיזבאללה וחמאס חוזרים לחטוף לנו חיילים ואזרחים על מנת לגבות מחיר וויתורים על אדמה ומתוך הבנה כי יש סיכוי שיצליחו לבצע את זממם ורגע לפני שגלגלי הלוחמה הפסיכולוגית מופעלים שוב ע"י חסן נאסראללה ואיסמעיל הניה, עלינו לקבוע גם בהעדר מודיעין מדויק וממוקד, כי על כל ניסיון חטיפה ישלם "הנמען" מחיר בלתי נסבל ובלתי פרופורציונאלי.

לתקשורת יש משקל קריטי בלוחמה הפסיכולוגית. לגיטימי ולעיתים נכון להציג ולהשתתף בלחץ ציבורי על ההנהגה, אך לא לגיטימי לשמש כלי בידי אויבנו הגובה מאיתנו מחיר דמים יקר. אף עיתונאי או בעל עיתון לא נדרש לשלם את מחיר הפגיעה במורל ובהרתעה. לא באולמרט או טלנסקי מדובר, אלא בגורלו של עם. אין הכוונה ליצור עיתונות מגויסת או עיתונות מטעם, אך מן הראוי לראות בזה כאילו גורל בניה של אם עברייה נתון בידיו של עיתונאי אחראי. העוצמה הטמונה ביכולת האיפוק אינה רק בכל הנוגע להפעלת כוח, היא טמונה ביכולת להשתחרר מתרבות הרייטינג והסקופים הפוגעים לעיתים בכושר העמידה של העם. יש לנו הזכות ולעיתים החובה לא לדעת הכול.

* תא"ל (מיל') צביקה פוגל היה ראש מטה פיקוד הדרום