המוסר נחטף מגדר מערכת החדשות

לא קל היה להיות נציג רשמי של מדינת ישראל, בשעות שאחרי סיום "עסקת השבויים" (מונח שבו כל מילה ראויה למרכאות כפולות ומכופלות משלה). אם לא די בקושי להסביר מהלך שנראה שגוי לפני, במהלך ואחרי ביצועו, הרי שעל אישי הממשל נפלה גזרה נוספת: אסור היה להם לדבר על חלקה של התקשורת בתהליך שהוביל לעסקה הכושלת. בשעה שעיתונאים חשובים התפארו (או התביישו) בפומבי בהשפעתם על מבצע יבוא הגוויות מלבנון, נאלצו המדינאים לעקוף בזהירות את הנושא הטעון הזה.

מאז תקופת שלטון הפחד של רזי ברקאי ושלי יחימוביץ' ברדיו של שנות ה-90, אוי לו לעסקן, פקיד או פוליטיקאי, שיעז לדבר בגלוי על אשמתה של העיתונות באיזושהי תקלה. "שוב התקשורת אשמה", הפך מזמן להיות מטבע לעג תקני שמושלך על כל איש ממשל שמעז לרמוז על אחריות כלשהי של העיתונות למחדל או לתאונה. לא שהתקשורת מתכחשת, חלילה, ליכולתה לחולל שינויים בעולם. בכל מה שנוגע לסיפורי קירוב לבבות, איחוד משפחות, השבת אבידה, תפיסת פושעים, ביעור שחיתות ועלייה בשערי המניות, היא דווקא מקבלת בהכנעה את השבחים שמעתירים עליה. רק כשמאן דהו (שאינו עיתונאי) מעלה את ההשערה שמשהו בהתנהלות התקשורת - המציצנות, השטחיות, ליבוי היצרים או המגמתיות – גרם לאסון כלשהו, מתרעמים אבירי הממלכה השביעית ומזכירים לקהל הרחב, שהם בסך הכל ראי שמשקף את המציאות.

אגדת "הראי" הפסיבי כבר פשטה רגל מזמן, ולכן אין צורך אפילו להתווכח איתה. אלא שלמרבה הפלא, ההבנה הגוברת והולכת שלתקשורת יש חלק מכריע בעיצוב המציאות, לא גוררת איתה גם דיון בדרכי השליטה בפן החשוב הזה של חיינו. בסיכום כל ניתוח של כשלי התקשורת, מעמיק והוגן ככל שיהיה, העצה הטובה ביותר שמומחים יכולים להעניק לאזרח, היא להיות "מודע לנוכחותה" של התקשורת ולפעול בהתאם.

היחס הפטאליסטי הזה למה שמסתמן ככוח משמעותי מאד בעיצוב המציאות שלנו, עומד בניגוד מוחלט לגישה שלנו לתחומים אחרים בחיים. בכל מקום שבו מעשי ידי אדם מפריעים לנו - פשע, שחיתות, כדורגל הגנתי, תאונות דרכים - קיימת ציפייה לפעולה מצד השלטונות, מחקיקה ועד לאכיפה. כשהדיון מגיע לעיתונות, משתררת לפתע אווירת חוסר אונים. אסור למחוקק להגביל את חופש הכתיבה, להתערב בשיקולי העריכה או להציב אמות מידה כלשהן לתקינות של פרסום עיתונאי. הנימוקים מגוונים, חלקם אפילו משכנעים, אבל השורה התחתונה עדיין מעוררת תמיהה.

במקרה של פגיעה אישית, עומדת ליחיד או לחברה הזכות להגיש תביעת דיבה נגד כלי תקשורת, אבל כשהנפגע הוא ציבור חסר שם ופנים, אין שום תרופה ושום סנקציה נגד מהלכי תקשורת שמולידים פאניקה, משבשים משא ומתן, מטים שווקים או מלבים שנאה. אף על פי שלא מדובר ברוחות השמיים או בלהקות ארבה, אלא בבני אדם הפועלים בכוונה תחילה, אנחנו נדרשים להשלים עם כל מפגע עיתונאי כאילו היה גזירה משמיים.

כוח שלא מתלווה אליו אחריות הוא משחית – זה מושכל ראשון שהמציאות מדגימה כל יום מחדש. מערכת שבה התקשורת לוקחת חלק מכריע בהטיית זרמי חיינו, אבל אינה נדרשת לעולם לתת את הדין על התוצאות, היא מערכת מושחתת. האבחנה הזו רק מחריפה, כשמשווים את התנהלות התקשורת לתופעות אחרות שבהן כבר קיבלנו על עצמנו מידה מסוימת של השלמה. בניגוד לפשע מאורגן או לתאונות דרכים, גופי התקשורת הגדולים מתיימרים לחשוף כשלים בתפקוד המדינה ולשמור על האינטרס של האזרח הנורמטיבי. התביעה שלהם לחסינות מפני פיקוח וההתחמקות הבוטה שלהם מקבלת אחריות, עומדת בסתירה גמורה לאותה יומרה.

עיון קצר במאמרי מערכת ובפרשנויות של כלי תקשורת גדולים, מגלה שאין שם התכחשות לעצם ההשפעה שלהם על מעצבי ומבצעי המדיניות. למעשה, במקרים רבים עיתונאים לועגים לפוליטיקאים, על שאלה האחרונים קובעים את סדר היום שלהם לפי הרוח הנושבת בתקשורת. הבעיה היא שבמקום להתייחס אל התופעה הזו כאל פן יסודי וקבוע במערכת, מעדיפים העיתונאים להמשיך להשוות את המציאות, אל איזו אוטופיה שבה הגופים הרשמיים עסוקים ביישום מדיניות ארוכת טווח, חפה משיקולים פופוליסטיים.

בין אם ההכחשה הזו היא מסיבות תועלתניות ובין אם בגלל רפיון מחשבתי, התוצאה היא בזבוז טרגי של משאב רב עוצמה. אם עורכי העיתונים והאתרים הגדולים מכירים בהשפעתם על סדר העדיפויות של הממשלה, מן הראוי שהם ינסו להתנהג על פי ההשלכות של ההכרה הזו. לא מדובר בנסיונות לדחוף את "התהליך המדיני" לכוון זה או אחר, בהיטפלות של "ידיעות אחרונות" לנתניהו או במסע הצלב שמנהל "הארץ" נגד שר המשפטים. אלה לא דוגמאות של קביעת סדר יום, אלא של משחק בתוך סדר יום ישן ומאובן.

כוחם של כלי התקשורת הגדולים מאפשר להם להיטיב את חיינו הרבה יותר מאשר בשאלות עקרות של "החזרת שטחים" או שליטה בבג"ץ. בלי לוותר על פרומיל אחד של רייטינג, הם יכולים לבחור נושאים אחרים לדרמות שנמרחות בכותרות אדומות ובתחקירים עסיסיים. הישראלי המצוי שמכור למהדורות חדשות, יצרוך הרי כל דרמה שאשפי האקטואליה ירקחו לו. אפשר להפוך את נושאי מיחזור האשפה והחסכון במים לסיפור צבעוני של טובים ורעים, בדיוק באותה מידה שאפשר להפליג בתיאורים גרפיים של מעללי סמיר קונטאר. כל תחום עיסוק אנושי יכול להיות תשתית לאופרת סבון וכל אופרת סבון יכולה לרתק את ההמונים.

במקום לסקר בהרחבה את המרדף הנלעג של ראש הממשלה אחרי לחיצת יד עם איזה רודן לבנטיני, אפשר להתעלם מהאין-סיפור הזה ולמרוח כותרות על קריסת בתי המשפט. במקום ראיון חגיגי שכולו העלאת גרה על הרשות הפלסטינית, אפשר לדבר עם שר הביטחון על התמוטטות שלטון החוק בחלקים של דרום הארץ. אם הפוליטיקאים שלנו הם באמת סמרטוטים לרגלי התקשורת, מן הראוי שאותה תקשורת תעמיד כמה מבוגרים אחראים שידעו לסחוט את הסמרטוטים האלה לתועלת הציבור.