45 דקות, זוזי

לא בטוח ש-45 דקות הם פרק זמן מושלם לספק את מלוא חוויית בית הקפה. אבל מה לעשות? זה מה שהפרטנר לביקור בהורקנוס נתן, והודות לשירות יעיל ואווירה עניינית זה אפילו עבד לא רע

תיגל נשיא

בתמימות של נערה, ולא סתם נערה אלא נערת "נוער הנרות", החלטתי כמה ימים אחרי אותו 4 בנובמבר לא לפחד לתת לאנשים מחמאות. בעצם, מחמאות זו לא בדיוק המילה, אולי הכוונה היא פשוט לא לחסוך מאנשים את מה שאני חושבת עליהם או על העבודה שהם עושים.

כמו כל ההחלטות שמחליטים ברגעי משבר, גם זו התפוגגה די מהר. היום אני בעיקר חולקת ביקורות. "בונות", כמובן. ולמען האמת, לא נראה לי שבזה אני נבדלת משאר בני האדם. להגיד לאנשים שהם חשובים לי או שאני מעריכה אותם זה קצת מעבר לכוחי, או לביישנותי. אז כך חסכתי מאפרת בן צור לשמוע כמה היא שחקנית מצוינת בעיני, למרות שנתקלתי בה ברחוב יום אחרי הצגה שבה היא גרמה לי לבכות. וכך גם חסכתי מהביג בוס שלל הזדמנויות שבהן הייתי יכולה לזרוק מילה טובה, או סתם להגיד לו תודה. אפילו אחרי הפגישה שלנו בהורקנוס, שבה תיכננתי לעשות בדיוק את זה, הבנתי שבעצם לא אמרתי כלום. יכול להיות ששתקתי בגלל שבאמת קל יותר להיכנס לשיחות של כאן ועכשיו ומה יהיה בעתיד מאשר לחטוא בשיחות סיכום. ואולי זה גם בגלל שעוד לפני שהתיישבתי, הוא איים בזמן קצוב של 45 דקות בדיוק.

לנערת (לשם המצלול הרשו לי לכנות אותי נערה) בתי קפה שכמוני, איום של 45 דקות משתווה לאיום האיראני. ללא שום יכולת לשנן את התפריט בעל פה או לפזול לכיוונו של איש ההיי~טק האנגלוסקסי שישב לימיני, נכנעתי לשעון המתקתק. כאילו אין לי עוד שעון ביולוגי מתקתק משלי.

אז מה אפשר להספיק ב~45 דקות?
להתרשם מהפנים הבלתי נשכחות של המלצרית (אני חושבת שמגיע לי פה ח"ח על הפרגון לבת מיני); להזמין סלט הורקנוס חביב (עם חסות, ירוקים, שקדים קלויים, נקטרינות ופטה. 36 שקלים עם לחם); להזמין סנדוויץ' עם שניצל ואבוקדו (36 שקל, קצת יבש); להתחנן שהמנות יגיעו מהר; לקבל אותן די מהר; לבלוע אותן בביס אחד, גג שניים; להזמין חשבון והפוך טוב (10 שקלים) בכוס טייק אווי.

בין לבין אפשר, מתברר, גם להסכים שהאוכל בסך הכל סביר, אם כי חבל שהכניסו את הלחם לטוסטר. אפשר גם לפתח דיון חשוב ורציני על בתי הקפה בצפון העיר ("תמיד עם תחושה של פיק אפ בר סליזי", לטענתי) מול מקביליהם הדרומיים ("תמיד עם פוזה של 'אנחנו מאגניבים'", לטענתו). ואפשר, ואפילו לא מסובך, לשכוח את כל המילים היפות שהיו לי להגיד לו.

אז עכשיו אולי מגיע זמן התיקון: מלצרית חמודה, את באמת מאוד יפה, ובמקום שבו את עובדת, למרות הצפיפות וחוסר ההקפדה או המקוריות, יש אוכל סביר, אווירה נחמדה וקפה לא רע בכלל. לפחות יותר ממה שציפיתי. ובקשר לביג בוס: נראה לי שבכל זאת אני אחכה להזדמנות אחרת כדי לספר לו עד כמה הוא שיפר את איכות החיים שלי.

בקטנה
סקס אפיל: של פיק אפ בר בצפון תל אביב
אנשים: מבסוטים מהחיים
עיצוב: הרבה יותר מדי כיסאות. צפוף
מצב רוח: מרומם. לא ברור על מה ולמה
שירות: יפהפה ולמרות זאת לא מתנשא
הפוך קטן: 10 שקלים
ליד ההפוך: עוגיית שקדים שלא מוסיפה כלום
גישה לנכים: כניסה: יש שירותים: אין.
טיפ: לתת מחמאות כשצריך
שורה תחתונה: שלום, חבר

הורקנוס. אבן גבירול 187 פינת הורקנוס. טל' 5467869. פתוח: א'-ד' 7:45-2:00, ה'-ו' 7:45-3:00, שבת 8:30-2:00.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully